Main menu:

Site search

RSS Logo Web Directory

מדינה יהודית ודמוקרטית – הדרש שלנו

מתוך במקום 28, סיון תשע"א – יוני 2011

לסיום הסדרה אנחנו גורסים כי פריצה אל מחוץ למגזר הקיבוצי קשורה ליכולתנו ליצור זהות ציונית-תרבותית חופשית, שתאחד בינינו לבין מגזרים נוספים, על יסוד מורשת עם ישראל

מהו הדרש שעלינו לתת למונח "מדינה יהודית ודמוקרטית"?  אני מוסיף מיד: מדינה יהודית-ציונית ודמוקרטית. לדעתי, רק על ידי מתן מענה לשאלה זו נהיה רלוונטיים ואמינים בעיני מגזרים מחוץ למגזר הקיבוצי. הלקח הפוליטי מהשנים מאז המהפך של 1977, הוא שאינטרסים כלכליים משותפים אינם מספיקים על מנת לקדם בשורה חברתית-כלכלית. באמירה שלנו חייבת להיות בשורה לאומית יהודית-ציונית. אין כאן רק עניין של "טקטיקה פוליטית" כלפי חוץ. אדרבא – אין לצפות כי דרכנו הציונית-תרבותית תתקבל מיד בברכה. אך יש השלכה כלפי עצמנו פנימה – רק על ידי ריענון תרבותי בתוך קהילותינו נבטיח את החיוניות של אורח חיינו. אחרת, לא נשרוד בעולם בו שולטת תרבות פוסט-מודרנית גלובלית, המנוגדת לרבים מהערכים שלנו. על כן, עלינו לאמץ את המנדט שדור המייסדים נטל על עצמו – קרי:  יצירת תרבות יהודית-ציונית חופשית. יש לפעול בכל הדרכים החינוכיות והפוליטיות על מנת שהשקפותינו ישפיעו על המפעל הציוני כולו.  

מברל –  דאגה ל"גורלנו התרבותי"

ברל כצנלסון הבין את הסכנה שבהתמקדות הבלעדית בבנייתה הפיזית של הארץ. הוא דאג למהות התרבותית. בהספדו לחיים נחמן ביאליק ב-1934 אמר:

"עכשיו אנו עומדים בארץ בתקופה של בנייה ראשונית… עוד אין לנו פנאי לחיים רוחניים עמוקים… אבל… עוד ישבו יהודים רבים רבים בארץ ומכאובינו התרבותיים לא יתנו להם דמי… [ויהפכו] לבאים אחרינו למצוקת נפש גדולה. וכמו שאנו מתחבטים עכשיו בשאלות העבודה העברית… ככה נתחבט בימים הבאים בשאלות גורלנו התרבותי…".

היצירה התרבותית נותנת טעם לחיינו. אך מעבר לכך, תפקידה היא להנחיל זהות ומחויבות יהודית-ציונית חופשית לבנינו ובנותינו ולכל הבאים בשערינו במסגרת חינוכית – שנת שירות, גרעינים, קבוצות מחו"ל. בדומה לדרכנו בסוגיית הצדק החברתי, נדע שאנו נאבקים על נפשו של המפעל הציוני.

לאתגר הציוני-תרבותי שהעמיד ברל לפני שלושה דורות התייחסו הקיבוצים רק בשוליים ובעיקר בציון חג ומועד. (הערה גורפת זו אינה נכונה לגבי הקיבוץ הדתי אשר בחר במסלול מסוים מאד – מסגרת ההלכה – כמתווה להתחדשות מקיפה).  כאשר קמה המדינה, לא עשינו מהשקפת ברל תכנית פעולה פוליטית-חינוכית.

במאמר הקודם זיהינו את "חוק ההסדרים" כבלם מרכזי למדיניות חברתית-כלכלית צודקת יותר.  בדומה, לדעתי, בראייה ציונית-תרבותית פלורליסטית לא ניתן להסכים לכפייה של "סטאטוס קוו"  בענייני דת ומדינה על פי מתווה של מיעוט אורתודוקסי. הלא – מדינת ישראל היא בית לאומי של כל עם ישראל על כל זרמיו בארץ ובתפוצות.

הסטאטוס קוו מחשק יצירה תרבותית ציונית 

לא נוכל, עקב  נסיבות פוליטיות ידועות, להיות מחושקים על ידי סמכות בלעדית של רבנות הלכתית-אורתודוכסית אשר נשלטת בימינו על ידי חרדים לא ציוניים. לא נוכל להסכים למציאות של כפייה דתית מעוגנת בחוק המדינה. אין דבר זה עולה בקנה אחד עם מדינה יהודית ודמוקרטית ו"בחופש דת ומצפון" כפי שהובטח במגילת העצמאות. מבחינה ציונית, לא נוכל לקבל את ההשלכות הערכיות והכלכליות הגלומות בסירובם של חרדים לקיים: "ששת  ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ': ט').

יריב בן-אהרון השכיל להגדיר את האתגר במסתו, "על שלשה שלבים בדרכו של עם ישראל:  מסמכות רבנית לריבונות לאומית". שם העמיד את היהדות הריבונית והדמוקרטית כשלב יהודי-ציוני הבא אחרי היהדות ההלכתית-רבנית כפי שהתפתחה בתנאים של העדר אחריות לאומית.

ההתייחסות שלנו חייבת להיות מעבר למישור של חג ומועד. בציון שבת, עלינו להשקיע מחשבה ועשייה. באשר לנושאי אישות – עלינו לחתור לשינוי של החוק המקנה סמכות בלעדית לרבנות אורתודוכסית. בטרם שונה החוק – יש לעקוף אותו בדרכים חוקיות וליצור עובדות בשטח.  למשל: עידוד נישואים אזרחיים בחו"ל – וטקס יהודי-ציוני-ריבוני על פי טעמנו בבית.

נוהלי קבלה לעם ישראל חייבים להתעדכן לאור הדוגמא המקראית של רות המואבייה. הגיור בזרמים לא אורתודוקסיים ביהדות גם הוא יכול להוות דוגמא. אומרים כי מדיניות זו "תפלג את העם".  זאת בדיה דומה לבדיה הניאו-ליברלית שהכסף "יחלחל" מהעשירים לעניים. העם כבר מפולג. הסיכוי שבני/בנות קיבוץ ינשאו ליהודי/ה אורתודכסי/ת הוא קטן. האפשרות של מפגש עם מתנדב/ת או עם לא יהודיים בחו"ל, היא מציאות קיימת.  

על הקהילות של התנועה הקיבוצית השיתופית  ובני בריתם בערים לחיות בפועל על פי חלופה יצירתית של אורח חיים יהודי-ציוני חופשי וריבוני. אנו מאמינים בפלורליזם אך אין בכך די.  מתוך הפלורליזם עלינו לגבש את דרכנו אנו.

תדמיתו היהודית-ציונית של הקיבוץ השיתופי.

בדורות האחרונים התבלבלנו. הפנמנו את תבנית הקיטוב, חילוני-דתי, שהחרדים החילו על דפוסי החשיבה שלנו. קיטוב זה הוא זר ליהדות עצמה – הוא תמיד נשאל מהסביבה. אך החלוקה, חילוני-דתי, נוחה לחרדים. היא מאפשרת להם להתעלם מהמימד הציוני בכלל ומהמסר של התחדשות בו בפרט. קיטוב זה גם מצדיק את ההתייחסות המתנשאת  כלפי החילוניים אשר "עגלתם ריקה". האבחנה האמתית היא בין יהודי מאמין ויהודי שאינו מאמין.

כפי שכבר צוין בסדרה זו, יהודי אשר חי על פי אידיאלים אינסופיים שאובים מהמורשת הוא יהודי מאמין. תיתכן אמונה מעוגנת ביהדות חופשית  ריבונית. אך לא ייתכן שהתווית "יהדות חופשית" תשמש כנימוק להתנערות מכלל עשייה יהודית-תרבותית ברוח ציונית.

על תרבות יהודית ציונית לשאוב מהמורשת כולה. לשם כך, יש לחדד ולהבדיל בין "מורשת" ו"מסורת". ה"מורשת" היא התוצר המצרפי של כל הגות ומעש של העם, החל מתקופת המקרא וכלה בציונות וזרמי היהדות העכשוויים. המסורת היא אותה חלק מהמורשת אשר התגבש באלפיים שנות גלות כ"יהדות נורמטיבית",  ז.א. היהדות ההלכתית-רבנית . יש בה אוצר בלום. רצוי להתמצא בו. אך לא ייתכן שיכפו דווקא את הרובד של מסורת על כולנו. בראייה פלורליסטית, ניתן לכבד אלה המבקשים לחיות על פי  נורמות של ההלכה. ההנחה של היהדות החופשית היא כי יש יותר מדרך אחת לבטא את היותך חלק מעם ישראל.

מילות סיכום: היחד והשיתוף הם כלים לקהילות ציוניות ייעודיות-משימתיות לקדם חזון חלופי של מדינה יהודית-ציונית ודמוקרטית.  על המטה השיתופי, מעגל הקבוצות ובעלי הברית שלו – תנועות הנוער ותנועות הבוגרים שלהן – לפעול יחד במפעל התיקון הציוני. התיקון הנחוץ בזמן הזה הוא בשני פרמטרים עיקריים: החברתי-כלכלי והיהודי-ציוני. אני סבור כי רבים רבים מחכים למילה ולמעשה שלנו.