Main menu:

Site search

RSS Logo Web Directory

החלוציות והרפורמה אפקים רעיוניים חדשים

מתוך: שדמות, במה לתנועה הקיבוצית, חורף תשל"ז (1977), גליון ס"ב

השנה עלה על הקרקע היישוב הקיבוצי הראשון של התנועה הרפורמית (הקרויה בישראל התנועה ליהדות מתקדמת); גרעיני "תלם" ו"ניר" מייסדי קיבוץ יהל התיישבו בערבה כ-65 ק"מ צפונה מאילת. דומה שהולכת וקמה תנועה חלוצית חדשה מקרב היהדות הרפורמית. להלן דיון בתמורות רעיוניות אלה בקרב אחד הזרמים המרכזיים שבריכוז היהודי הגדול שבעולם.

אנו ערים עתה לחידוש מהפכני ביחסה של הרפורמה לציונות. מתגלה עתה מיזוג, לכאורה מפתיע, של שתי תנועות מנוגדות שקמו כתגובה לבעיית היהדות שלאחר האמנסיפציה. ראוי לעמוד על הרקע ההיסטורי לניגוד המגיע עתה לקיצו.

השלילה הרגשית המובנת שרוווחה בתנועה הציונית ביחס לכמה מסימני האיפיון של הרפורמה לא אפשרה בחינה היסטורית מפוכחת. גישתנו לתולדות התנועה הרפורמית דומה מאד ל"טיפול" לו זכו בזמנו התנועות המשיחיות (כגון השבתאות) בידי מייסדי מדע היהדות המודרנית (רבים מהם אנשי הרפורמה דווקא!).

לאחר שהאמנסיפציה מוטטה את הגיטו היהודי במערב, נתפוררו המסגרות הקהילתיות והחברתיות אשר הקנו את הסמכות לדרך ההלכתית המסורתית של היהדות הרבנית. מבחינת דברי ימי המערב היתה זאת תופעת לוואי הכרחית לחיסול החברה האורגאנית-קהילתית של ימי הביניים; בהשפעת ההשכלה והליברליזם אבדו החברות האירופאיות את הדפוסים המסורתיים שהתבססו על אחריות הדדית פרי השתייכות "טבעית" לקהילה.* קמה המדינה הלאומית שבה קיימים יחסים "חוזיים" הן בין האזרחים לבין עצמם והן בינם לבין המדינה, וזו תבעה גם מן היהודים לנטוש את האוטונומיה הקהילתית, לצמצם יהדותם לביטוי דתי בלבד (בדומה לזרם הפרוטסטנטי) ולהשתלב כפרטים במדינות החדשות.

הופעת הרפורמה

התנועה הרפורמית קמה כתשובה למצב זה תוך ניסיון למנוע בריחה המונית מהיהדות, ביחוד בגרמניה. תשובתה של התנועה היתה:

  1. אנחנו מקבלים כנתון שההשכלה והמהפכה הביאו עידן חדש בדברי העמים. מסגרות ביניים קהילתיות החוצצות בין האזרח וסמכות המדינה החדשה אינן עוד בנות קיימא. על היהדות להסתגל למצב זה. על היהודים להיות אזרחים בני דת משה נאמנים למדינה. ואם כך, ודאי שנשללים המושגים של עם יהודי נבדל בעל זיקה למולדת היסטורית. נותרה זיקה משיחית בלבד. ההוגה הרפורמי גייגר (Geiger) אף קבע כי בחינה היסטורית מדעית מראה כי היהדות התפתחה והשתנתה רבות מאז מעמד הר סיני. היתה תקופה בה נדרש עם אוטונומי לקיים תורת ה'. כעת יכולה היהדות לוותר על הגשמיות ולהוות יסוד רוחני בלבד הנושא ערכים מוסריים שבשרשי התרבות המערבית בכללה. על היהדות מוטלת השליחות האוניברסלית להיות נפוצה בין העמים, להוות דוגמה, ובכך לתת משמעות חדשה למושג "אור לגויים".
  2. לגבי ההלכה הדתית גרסו אנשי הרפורמה כמשכילים מודרניים כי התורה היתה תורת משה לא פחות (ואולי יותר) מאשר תורת ה'. הווה אומר התורה שבכתב והתורה שבע"פ הן מלכתחילה יצירה משותפת לאדם ולה'. על שיתוף זה להתבטא בפירושים ואף בחוקים חדשים מדור לדור על פי הנסיבות המשתנות ובעקבות התבונה האנושית המתפתחת. היו (וישנן) דעות שונות בתנועה הרפורמית על מהות השיתוף בין אדם ואלוהיו ועל מהות הקשר בין ה' וישראל.

לסיכום, הרפורמה שללה את היסוד הלאומי-קהילתי ביהדות כאנכרוניזם בעת החדשה. מאידך היא חייבה את הדת היהודית מבחינה ערכית. בעצם הרפורמה חייבה גם את ההלכה כביטוי תכליתי של ערכים יהודיים, אלא שתבעה תהליך של תיקון (רפורמה) מתמיד וגם זכות חקיקה חדשה. מנהיגי התנועה במאה הי"ט אף ניסו לגבש עקרונות הלכתיים חדשים.

הרפורמה הקלאסית הפרידה בין היסוד השיוכי-לאומי-קבוצתי שביהדות ובין התרבות (הדת) עצמה. תנועה זו שללה את היסוד האתני וחייבה את היסוד הדתי בתנאי שיחולו בו תיקונים בהתאם לרוח הזמן. היו כאן שתי נקודות תורפה עיקריות:

  1. הרבנים הרפורמיים לא הבחינו באי אפשרותה של הלכה בעלת תוקף ללא מסגרת קהילתית אשר תתן לה סמכות ובסיס באורח חיים יומיומי.
  2. תורת הליבראליזם הדגישה זכות וחופש הפרט. תורה זו הוותה "דרכון רעיוני" לחופש דתי יהודי ולהשתלבות היהודים כפרטים בחברה הכללית. אך ההשלכה הרעיונית פנימה לתוך היהדות היתה "איש הישר בעיניו יעשה". לא מדובר כאן על שמירה או אי שמירה של המצוות. הבעיה היתה בכך שכל יהודי רפורמי, כל רב רפורמי, כל קהילה רפורמית הורשו לפתח את ההלכה. על פי עקרונות אלה של חופש דתי וזכות הפרט לא היתה עוד דרך לחייב סמכות קהילתית. ניתן לומר כי עד עצם היום הזה קיים מתח רב למדי בתוך התנועה הרפורמית בסוגיה של היענות לסמכות מרכזית.

ציונות מדינית ותרבותית

הציונות במובנה המודרני קמה שני דורות לאחר מכן. הולדתה באה בעקבות הפרכת הנחות היסוד הפוליטיות של הרפורמה על ידי גל הלאומנות האירופאי הגואה. כדי לעמוד נכונה על הקשר הרעיוני שבין הציונות והתנועה הרפורמית עלינו לבחון את שניהם על רקעם המשותף בניסיון להשיב לאתגר שהעידן המודרני הציב ליהדות כאורח חיים בר-קיימא. השוואה כזאת מחייבת אותנו להפריד (גם אם הדבר מלאכותי) בין המגמה המדינית שבציונות ובין יסוד התחיה התרבותית שבה.

הציונות המדינית קמה כתגובה לאנטישמיות מתוך תחושה כי בעולם המושתת על מדינות לאומיות, גם היהודים יזדקקו למסגרת הלאומית שלהם כדי להבטיח את קיומם הפיזי. בעולם כזה וכאן הנבואה הפסימית של הציונות המדינית סתרה את החזון הליבראלי האופטימי של התנועה הרפורמית לא יהיה עוד מקום בטוח ליהודים אלא במדינתם הלאומית. הציונות המדינית בגרסה כך קמה כידוע לפתור את בעיית היהודים ולא את בעיית היהדות. יש לציין כי גם בתנועה הרפורמית היה מיעוט שראה צורך במדינה יהודית מתוך הערכה פוליטית השונה מזו של הרוב (הרבנים גותהייל ומאגנס נמנו עם ראשוני הציונים המדיניים באמריקה עוד בזמנו של הרצל).

הציונות התרבותית של אחד העם מהווה לדעתנו יסוד נכון יותר להבנת הציונות כתגובה לבעיית היהדות. היא טענה שנדרש מרכז לאומי יהודי כדי להבטיח קיום יוצר לעם היהודי באשר הוא שם. טענה זו היתה מבוססת על הנחת היסוד לפיה היהדות היא הביטוי התרבותי של העם היהודי ואין להפריד בין העם לבין תרבותו. בניגוד לציונות המדינית, היתה זו מושתתת על ההנחה כי יהדות התפוצות תמשיך להתקיים, ותפקידו של המרכז היהודי יהיה לשמר את איכות הקיום הזה.

השאלות הממשיות שעמדו בפני הציונות החריפו את הניגודים בין הציונות המדינית ובין הציונות התרבותית. אולם תמיד היו חוגים (אשר לימים היוו את הרוב בתנועה הציונית) שדגלו בשילוב בין שתיהן. הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים אשר הצטרפו לתנועה הציונית באמריקה הטעימו בעיקר את זיקתם לציונות התרבותית.

האידיאולוגיה של החלוצים

בארץ ישראל עצמה, נקודת המוצא של התנועה החלוצית ברובה היתה גוון מסוים של הציונות התרבותית. החלוצים דגלו בתחיית השפה והתרבות העברית. אך בנתחה את מצבו של העם היהודי ואת הדרוש לשיקומו בעידן החדש, הרחיקה התנועה החלוצית לכת מהציונות התרבותית של אחד העם, והגיעה למסקנה כי אין זה מספיק לדבר על מרכז יהודי בארץ ישראל. קיים הכרח להצמיח אורח חיים קהילתי שונה מזה המתנוון והולך במזרח אירופה. היסוד החברתי לתחיית העם בארצו חייב להיות מושתת על הצדק החברתי הגלום בתורת הנביאים והמתבטא בזמן הזה על ידי שאיפות הסוציאליזם.

גם בעמדתם כלפי הדת והמסורת היו החלוצים קיצוניים מאחד העם; חילוניותה של תורתו עברה "גלגול" בתנועה החלוצית. היהדות הרבנית זוהתה עם המשטר השמרני של הגיטו היהודי. הסלידה מפני הערכים החברתיים בגיטו נבעה מראיית הברית בין הרבנים ובין הפרנסים של עיירות מזרח אירופה. כך הגיעו חוגים רבים בקרב החלוצים לשלילה מוחלטת כמעט של המסורת הדתית ההלכתית. נראה היה כי הבשורות הסוציאליסטיות החדשות, בעלות הערכים האוניברסליים, ימלאו את התוכן הרעיוני של התרבות היהודית החדשה. והרי הסוציאליזם עצמו קם בהשראת הערכים של צדק חברתי שמקורם בתורת הנביאים. נימה אנטי-דתית בלטה בחלוציות על אף ההסתייגות של מנהיגים רוחניים כגון א.ד. גורדון וברל כצנלסון.

גם לתשובה החלוצית לתיקון מצב העם היו נקודות תורפה:

  1. לכאורה השיגו החלוצים, לפחות חלקית, את מטרתם המיידית. אך ההתכחשות למסורת היהודית והשלילה המוחלטת של הגלות הולידו שאלות קשות בקשר להזדהות יהודית ויחס לתרבות יהודית בקרב דור ההמשך של המפעל החלוצי.
  2. מאידך נראה לי היום כי הסוציאליזם שימש מעין "קביים" אינטלקטואליים שאיפשרו לציבור מסויים מאוד של נוער יהודי ממזרח אירופה ורוסיה לגבש מחשבותיו ומעשיו באספקלריה רעיונית בת זמנו. מצבה של התנועה הסוציאליסטית בעולם היום (הן הפלג הדמוקרטי והן הפלג הטוטליטארי) נעשה יותר ויותר עקר. הסוציאליזם האנרכיסטי, אשר מבחינתנו היה אולי המבטיח ביותר, נכחד כמעט כליל. הדבקות הרשמית בסוציאליזם כתורה רעיונית המנחה את מחשבותינו היא היום אנאכרוניזם (אם לא עבודה זרה) בתנועה הקיבוצית לא פחות מהיסודות הפילוסופיים הליבראליים בתנועה הרפורמית. הגיעה העת להסיר את ה"קביים" הרעיוניים.

הרפורמה והחלוציות: בבואה הפוכה

נשים לב. התנועה החלוצית (כמו התנועה הרפורמית) ברוב ביטוייה הקלאסיים הפרידה בין היסוד העמי-קבוצתי שביהדות ובין היסוד הדתי-תרבותי. היא שללה במידה רבה את המסורת הדתית-תרבותית ובו בזמן חייבה את היסוד ה"שיוכי"-קבוצתי. אולם בחייבה את היסוד הקבוצתי-קהילתי תבעה התנועה החלוצית תיקונים ("רפורמה") רבים באקולוגיה ובמבנה החברה היהודית החדשה בארץ ישראל.

יתרה מזו, שתי התנועות בכרו תכנים אוניברסליים על ערכים יהודיים. ברפורמה השליחות האוניברסלית של היהדות בין העמים באה להחליף את היסוד הפרטיקולריסטי שבה. התנועה החלוצית מצידה המירה את היהדות ההלכתית באידיאולוגיה סוציאליסטית לגווניה.

שתי התנועות האלו, המנוגדות כל-כך במקורן ובהשקפותיהן, היוו רפלקסיה הפוכה זו של זו. אך בעצם הניגוד הזה כבר היתה חבויה האפשרות שלימים תתקיים השלמה טבעית ויוצרת ביניהן. התבוננות בדרכן מראה שהשלמה כזאת היתה מתאפשרת כאשר שתי התנועות היו חוזרות לראייה שלמה של היהדות ראייה אשר אינה גורסת פירוד בין העם ומורשת דורותיו. מדוע בשלו הנסיבות לשילוב ההגיוני של רעיונות הרפורמה והחלוציות רק לאחר שלושה דורות?

התפתחויות ברפורמה

מקובל בהקשר הזה למנות כמה גורמים אשר השפיעו על הרפורמה ובסופו של דבר "רככו" אותה.

  1. עליית צאצאי יהודי מזרח אירופה לעמדות מפתח בתנועה הרפורמית תחת המנהיגות אשר מקורה בהגירה היהודית מגרמניה לארה"ב במחצית המאה הי"ט. היסוד האתני שביהדות נשלל בעיקר על-ידי אלה אשר עברו את תהליך האמנסיפציה בגרמניה.
  2. השפעת תורתו של מרדכי קפלן (מייסד התנועה הרקונסטרוקציוניסטית) בקרב הרבנים הרפורמים הצעירים בארה"ב. קפלן הגדיר את היהדות כציוויליזציה דתית מתפתחת וראה בעם היהודי נושא הציוויליזציה הזאת. רעיון זה דומה מאוד לזה שבטא גייגר שבעים שנה קודם לכן, אלא שכאן גורם העם נהיה מרכזי.
  3. צמיחת הנאציזם במכורתה של הרפורמה והעדר המפלט לנרדפי היטלר, הביאו את הרפורמה כבר ב1937- לקבלת מצע רשמי המעודד בניית מרכז יהודי בארץ-ישראל.
  4. בעקבות השואה והמאבק סביב קום המדינה כבר לא היתה אפשרות לגורם אנטי-ציוני באמריקה לזכות אלא בתמיכה שולית (אף כי קבוצות שוליות אלו, כגון המועצה האמריקאית למען היהדות, היו רפורמיות). מאידך, רבנים רפורמים כגון אבא הילל סילבר וסטפן וייז נמנו עם השורה הראשונה של מגייסי דעת קהל אמריקאית יהודית וכללית לימין הציונות המדינית.

ועם כל זאת נשארה התנועה הרפורמית עד למחצית שנות השישים מסוייגת יחיסית לגבי התנועה הציונית. אישיה הציוניים הבולטים פעלו בעיקר דרך אירגונים ציוניים ולאו דווקא דרך מוסדות תנועתם.

השתלבות הציונות כחלק אינטגרלי של הרפורמה החלה רק לפני כעשר שנים. המאפיין את התהליך הוא שמיעוט קטן ופעיל בתוך התנועה הולך קדימה קובע עובדות כאשר קיים "חלל ריק" ו"אין החלטה נגד זה" ובשל מאוחר יותר מקבל גושפנקא רשמית. זהו תהליך ידוע מאוד בקורות הציונות.

בית הספר לרבנים רפורמים (היברו יוניון קולג') פתח שלוחה בירושלים, תחילה לחקר המקרא וארכיאולוגיה ולאחר-מכן סוכם כי חובה על כל סטודנט לרבנות ללמוד שנה בירושלים. מרכז האיגוד העולמי של התנועה העולמית ליהדות מתקדמת הועבר לירושלים. מחלקת הנוער של התנועה הרפורמית התחילה לארגן תכניות בישראל בהן משתתפים מאות נערים רפורמים בכל קיץ. השפעת תרבות ישראל משתלבת בחוויה של מחנות קיץ. לאחר מפגשי דו-שיח בין מחנכים ורבנים מהתנועה הרפורמית ובין חברים מהתנועה הקיבוצית התגבש רעיון ליסוד קיבוץ רפורמי, לכאורה בחסות האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת אך למעשה ביזמה של כמה רבנים אמריקאים במחלקת הנוער של התנועה. כותב שורות אלו גוייס כשליח ראשון למחלקת הנוער ולועדה לענייני ישראל של התנועה הרפורמית באמריקה כדי לפתח חינוך ציוני ולסייע בגיוס גרעין לקיבוץ הרפורמי.

בתשל"ו הצטרף האיגוד העולמי של התנועה ליהדות מתקדמת להסתדרות הציונית העולמית. בעקבות החלטת האו"ם בגנות הציונות הצהיר נשיא התנועה בארה"ב, הרב שינדלר, בפני הועידה הדו-שנתית של קהילות רפורמיות, כי תוך חיוב הברית הנצחית בין אלוהי ישראל, עם ישראל וארץ ישראל "כולנו ציונים". בודאי, הרב שינדלר התכוון לציונות במובן התרבותי. עם זאת, אישר מרכז איחוד היהדות המתקדמת באמריקה במאי 1976 הצעת החלטה המקבלת עליה כאחת האופציות הגשמה עצמית יהודית. מדובר גם על עידוד יחידים וכן גרעיני עליה נושאי רעיונות היהדות המתקדמת. במקביל נידון חלקה ומקומה של היהדות המתקדמת בהתהוות העתידה של היהדות בארץ. ללא ספק ההחלטה בעניין עליה כבר הושפעה על ידי קביעת עובדות "בשטח".

הנטיה הגוברת לציונות אין משמעה שביעות רצון ממדינת ישראל. ברור שהעדר מעמד דתי-חוקי לרבנים ולמוסדות רפורמיים במדינה מהווה מקור לתסכול רציני. כמו-כן ישנם חוגים רפורמים המבקרים את מדיניות החוץ והפנים של המדינה בחריפות.

אולם כל האמור כאן לגבי "ציוניזציה" של הרפורמה הוא נכון אר ורק בפרספקטיבה של כחמישה אחוז בלבד מקרב מליון נפש השייכים לבתי כנסת רפורמיים. לרוב העצום יש נגיעה שולית מדי לחיי היהדות מכדי שיהיו מושפעים.

מה הניע מיעוט מוביל ופעיל בכיוון הציונות המעשית כאחד מהביטויים של יהדות רפורמית? סבורני שהיה כאן שילוב של גורמים.

  1. בראשית שנות השישים קיום מדינת ישראל כבר היה דבר מקובל. אולם, מסורת השליחות האוניברסלית-נבואית של הרפורמה הקלאסית קבעה כי ביטוי מעשי לאידיאלים אלה בשביל יהודי נאור חייב להיות באמריקה. והנה השעה כשרה; המאבק לזכויות השחורים, תנועת השלום, ה-New Frontier של קנדי קסמו ליהודים רפורמים צעירים. ניתן להם כר פעולה המבטא את זהותם כאמריקאים וכיהודים. היה בכך גם ביטוי לתחושת אחריות לסייע בהגשמת האידיאל של "אמריקה כציון שניה". כתופעה חיובית יש לציין כי רבנים רפורמים צעירים ואחרים השתתפו בתנועות הכלל-אמריקאיות תוך הדגשת יהדותם והבלטתה. וזאת בניגוד למקובל בעבר. אולם לאחר כמה שנים של התלהבות באה ההתפכחות. טעם ה-New Frontier של קנדי וה-Great Society של ג'ונסון נהיה מר מאד לאור הסיוטים של מלחמת וייטנאם. מגמת תנועת השחורים להתנער משיתוף כל גורם חיצון במאבקה ("אם אין אני לי מי לי") הותיר מבוכה רבה.
  2. על רקע שוך ההתלהבות מפעילות חברתית-פוליטית התחוללה מלחמת ששת הימים. יהודים רבים, וצעירים פעילים ביניהם, הגיעו לרגע של אמת! נשאלת השאלה בתוכם: התיתכן עוד שואה בזמן שהיהודים עוסקים בשליחות אוניברסלית כגון התנועה לשלום, המאבק למען השחורים, העיסוק בסוגיות הקשורות לאקולוגיה וכו'. עמדתו הדו-משמעית של הממשל האמריקאי בנוגע להצלת יהדות אירופה נחשפה לא מכבר. על כן, בלי להתכחש למסורת הרפורמית של שליחות לכל העמים, התגבשה מגמת הידוק הקשרים עם ציון באופן מעשי. תהליך זה היה מודע רק באופן חלקי. מלחמת יום הכיפורים והחלטת האו"ם בגנות הציונות מגבירים אותו.

ישראל: החיפוש אחר זהות יהודית

שילוב הביטוי הדתי-רפורמי בביטוי החלוצי הצריך גם התפתחויות בזירה הישראלית. מדובר בשיקומה של הציונות התרבותית לאחר שני דורות של התמסרות כמעט מלאה למגמות המדיניות של הציונות על רקע המאורעות הגורליים שפקדו אותנו. משפט אייכמן, חפירות מצדה, מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, החלטות האו"ם לגינוי הציונות כל אלה מהווים ציוני דרך בהתחדשות התודעה היהודית והזהות היהודית אצל הדור הצעיר בארץ. החיפוש אחר דרכים חדשות פותח גם פתח לביטוי דתי אלטרנטיבי לביטוי האורתודוכסי. ועוד מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא נושא המעסיק גם את התנועה הקיבוצית כמעט כל חוברת של "שדמות" מעידה על כך. בעקבות ההתנכרות הגוברת אצל אומות העולם לזכות קיומנו כעם בארצנו, אנחנו נדחפים לחיסון-עצמי מתוך המקורות הרוחניים שלנו. התהליך הזה שאנחנו שרויים בו מראשית שנות השישים הבשיל אותנו כתנועה לשתף פעולה עם התנועה הרפורמית.

ולסיכום מספר ניחושים לגבי ההשלכות הרעיוניות האפשריות מתוך השילוב בין הרפורמה והחלוציות החברתית.

  1. כפי שמציין הרב שלום לילקר, חבר כפר המכבי, בעבודת הדוקטורט שלו על היהדות בקיבוץ**: כבר קיימת הלכה "חילונית" בתנועה הקיבוצית המופעלת על-ידי מערכת הועדות והמוסדות שבכל קיבוץ, בכל תנועה ואף במישור הבין-תנועתי. סמכותה של זו נובעת מהמסגרת הקהילתית. בהיקפה "הלכה" זו קובעת ביחסים בין אדם לחברו ובין הפרט והכלל. גוברת הנטיה לפתח מסורת לגבי החג והמועד. שילוב הרפורמה במסגרת קיבוצית מעלה אפשרות של התפתחות הלכתית מודעת שאינה כבולה להלכה האורתודוכסית ושאינה מוגבלת על-ידי תהליכי השינוי המקודשים על-ידה (ראה מאמרו של ידידיה כהן, "הייתכנו שינויים בהלכה", שדמות נ"ט).
  2. התחזקות המחנה היהודי המתקדם מגוון אופציות מדיניות-דתיות. היום גורמים כגון "גוש אמונים" פועלים כמעט ללא עוררין מתוך עיגון במסורת יהודית. סבורני כי בסופו של דבר דרוש מענה ללאומנות דתית קיצונית השואב מתוך מסורת היהדות ולא מתוך אידיאולוגיה סוציאליסטית.
  3. במישור הפעילות הפוליטית על השלכותיה לגבי העם היהודי כולו (להבדיל מפעילות מפלגתית במדינת ישראל) תעלה השאלה של נקיטת עמדה לגבי סוגיות "דת". כניסת התנועה הרפורמית לזירה הציונית הפומבית עשויה לבשר מרכיב נוסף להיערכות רעיונית ציונית. מרכיב נוסף זה יבטא דרך אחרת כהשקפה יהודית לענייני דיומא. המסגרות המפלגתיות המבוססות על אינטרסים כלכליים-מעמדיים אשר נשאלו מאומות העולם עתידות להתרוקן ממשמעותן. שחרור התנועה הציונית מהמערכת המפלגתית של מדינת ישראל עשוי להיות גורם מבריא לציונות מבחינה רעיונית. סביר להניח כי במפה ציונית רעיונית חדשה תמצאנה הציונות "הקיבוצית" והציונות "הרפורמית" לשון משותפת בסוגיות רבות הקשורות להמשך קיום יוצר של העם.

 *ר ע"כ: סטנלי מרון, "חברה ויחיד", איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1966.

 **הדוקטורט התפרסם כספר: Kibbutz Judaism – A New Tradition in the Making, Herzl Press, N.Y., 1982.