Main menu:

Site search

RSS Logo Web Directory

חזון לחינוך ציוני בדורנו

תזכיר המחלקה לחינוך ותרבות יהודיים בגולה, אוגוסט 1992, אב תשנ"ב

המשאבים לחינוך יהודי-ציוני

הורגלנו לשמוע כי כל שנה מוציאים כ-2 ביליון דולר לחינוך יהודי בתפוצות. ב-1992 רק 34.7 מיליון דולר מסכום זה מתוקצב דרך הרשות המשותפת לחינוך יהודי-ציוני. אין ספק שסכום זה מהווה מנוף להפעלת סכומים נוספים אשר ודאי מגיעים ל-60 מיליון דולר (זה בדוק) ואולי גם עד מאה מיליון דולר. אך מהו בכלל חינוך יהודי-ציוני? באין קונצנזוס לגבי אמות-המידה של חינוך יהודי-ציוני מי ייערב לנו כי הכספים המוצאים על-ידי הרשות הם אכן לחינוך יהודי-ציוני? מאידך, תיתכן אפשרות שגורמים מחוץ לרשות דווקא כן משקיעים בחינוך ציוני.

האמת היא שחלק ניכר מהחינוך היהודי מכיר במרכזיותה של ישראל כבית לאומי של עם ישראל בעקיפין או במישרין. ניתן לומר שחלק ניכר מהחינוך היהודי הוא "פרו-ישראלי". האם פרושו של דבר שהוא גם חינוך ציוני? יתרה מזאת נשאלת השאלה האם הסכומים המוצאים על-ידי הרשות מוצאים על-פי רציונאל של חינוך יהודי פרו-ישראלי או יהודי-ציוני?

מהן אמות המידה לחינוך יהודי-ציוני לעומת חינוך יהודי פרו-ישראלי?

כדי להבהיר את אמות המידה נעמיד זה מול זה חינוך יהודי-ציוני וחינוך יהודי פרו-ישראלי. אני מודע גם לעובדה שבמציאות הדברים אינם שחור לבן והם קורים על רצף של גווני אפור. על כן אני מתכוון לחדד את ההבדלים, כי הנורמה הציבורית שלנו היא לטייח מעליהם דבר שאינו מקדם אותנו כלל.

תכנון כולל ולזמן ארוך

ובכן קודם כל וראשית לכל, החינוך היהודי-ציוני מתוכנן כאסטרטגיה לטווח ארוך מגיל הגן ועד האוניברסיטה ומעבר לזה. על מנת לממש תכנית כזאת דרושה אסטרטגיה קהילתית מוסכמת וכאן הקהילה יכולה להיות גיאוגרפית (ז.א. מקום) או השתייכותית למשל זרם דתי.

באסטרטגיה הכוללת החינוך היהודי-ציוני משלב חינוך פורמלי ובלתי פורמלי; חינוך להורים, מחנכים וחניכים. החוויה (באופן אופטימלי, החוויות) הישראלית על מרכיביה הלימודיים והרגשיים מהווה חוליה מרכזית בתהליך ההתחנכות היהודית-ציונית כולו. אך החוויה בישראל חייבת להיות חלק של תהליך מתכוננים אליה לפני ומפיקים ממנה ובונים עליה אחרי. לעומת זאת החינוך הפרו-ישראלי, בדרך כלל, אינו פועל במסגרת אסטרטגיה כוללת. אין בו תיאום בין השלבים והגורמים החינוכיים. החוויה הישראלית היא אירוע בודד ללא תהליך לפניה ו/או אחריה.

חינוך החושף ניגודים ערכיים ועקרוניים

ערכים מהווים עמדות מועדפות מבוססות על אמונות גלויות או סמויות (מול עמדות אפשריות אחרות), בכל מצב נתון בו קיים צורך לנקוט בעמדה. למשל, קיים מיקבץ של ערכים שמבחינה היסטורית קשור לפלוגתא שבין יוון ובין ישראל. ביוון הקדומה שלט הדטרמיניזם הערכים הודרכו על-ידי האמונה כי גורל האדם נקבע מראש. ביהדות האמינו שהכל צפוי, אך הרשות נתונה (רצונו החופשי של האדם יכול להתגבר על הגורל). דוגמה אחרת ביוון רעיון היופי קשור לאסתטי ולהישגי, כפי שמסומל על-ידי המשחקים האולימפיים והתחרויות בערום. בעם ישראל היופי הוא איכותי פנימי הצודק והמוסרי.

ערך כגון תיקון עולם אינו ניתן למימוש אלא אם כן קיימת אמונה ביכולתו של האדם לעצב את עולמו. כמו-כן, מימוש הרעיון של תיקון עולם מניח נקיטת עמדה למען הצודק והמוסרי.

אין די בנקיטת עמדה ערכית. אין בכך להדריך אותנו מבחינת נורמות (עקרונות) של התנהגות. למשל, אפשר לאמץ את הערך של תיקון עולם על סמך אמונה ברצון חופשי. אולם, המאמינים ב"צדק צדק תרדוף" לא יסכימו בהכרח על מה המחוייבות האישית הנובעת מכך. כמו-כן, במישור המדיני-חברתי ייתכנו חילוקי דעות עקרוניים בכל הקשור לדרכי מימוש הערכים. למשל, "גוש אמונים" ו"השומר הצעיר" שותפים לערך של תיקון עולם, אך כידוע קיימות גישות עקרוניות שונות ביניהם לגבי מימוש הערך.

החינוך היהודי-ציוני בנוי על כך שהוא חושף ניגודים ערכיים ועקרוניים בין היהדות והחברה הסובבת אותה ובתוך היהדות עצמה. יהיו גם הדגשים שונים מבחינה מתודולוגית בין החינוך הפורמלי והלא-פורמלי כיצד להשיג מטרה זו.

במסגרת כל תכנית לימודים פורמלית נתונה של החינוך היהודי-ציוני המטרה היא להביא את החניך למודעות ולמתח לגבי חלופות ערכיות בחיפוש דרכו לתיקון אדם, עם ועולם ברוח ציונית. בחינוך יהודי-ציוני, בנוסף להבהרת ערכים קוגניטיבית מבחינה יהודית-ציונית, קיים רצף חוויתי בנוי על דמויות הזדהות המגלמות בצורה בונה מתח בין מימוש נורמות (עקרונות) של חברה קיימת לבין מימוש נורמות של חברה אחרת.

לעומת זאת החינוך היהודי הפרו-ישראלי חותר להנחיל ערכי יהדות (וביניהם הזדהות עם עם ישראל ומדינת ישראל). המטרה השתלבות פעילה בקהילה יהודית קיימת וקשר רגשי לעם ישראל ולמדינת ישראל. אין החינוך היהודי הפרו-ישראלי חושף ניגודים עקרוניים במימוש ערכים.

כמו-כן, לחינוך יהודי פרו-ישראלי אין עניין עקרוני ומודע לחשוף חניכים למתח שבין דרכי מימוש שונות של ערכים.

צוות יחסי קבוע לעומת צוות יחסי מתחלף

כתוצאה מאופיין של דמויות הזדהות בחינוך היהודי-ציוני, עלולה להיות תחלופה רבה בצוות החינוך היהודי-ציוני. זה נכון בין אם מדובר בשליחים ובין אם מדובר במדריכי נוער מקומיים.

לעומת זאת דמויות ההזדהות בחינוך היהודי הפרו-ישראלי מזדהות עם מגזר זה או אחר של הקהילה הקיימת. קיים סיכוי גדול שעבורם עבודה חינוכית היא קריירה במסגרת הנורמות של אותה הקהילה הקיימת. על כן תהיה פחות תחלופה של כוח-אדם בחינוך הפרו-ישראלי מאשר בכ"א שבחינוך ציוני.

צוות בכיר לעומת צוות של מגע ישיר

החינוך היהודי-ציוני זקוק למספר רב של מדריכים ומחנכים במגע ישיר עם חניכים בכיתות, במחנות קיץ ובקבוצות נוער. הסיבה לכך היא כי בחינוך יהודי-ציוני מסרים ערכיים מורכבים מועברים לא רק על ידי תכנים קוריקולריים אלא על-ידי המגע פנים אל פנים בכיתה, בקבוצת נוער, במחנה או בתוך החוויה בישראל.

לעומת זאת, החינוך היהודי הפרו-ישראלי רואה בראש סדר העדיפות מחנכים בכירים אשר ביכולתם לבנות, לעצב, לקדם מערכות קבע יציבות בחינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי בתפוצות.

ניתן להדגים סוגיה זו על-ידי הפלוגתא סביב שאלת מעורבות החינוך היהודי-ציוני במימון ובהכשרת מחנכים בכירים. ראשית, ניתן לטעון שלמעשה המחנכים הבכירים עתידים להנהיג מערכות חינוך יהודי פרו-ישראלי, ועל כן אין זה סביר לממן אותם מהכספים המעטים המיועדים לחינוך יהודי-ציוני. מצד שני, מה ועל-ידי מי צריכה להיות תשומה של חינוך יהודי-ציוני בקורסים בארץ למחנכים בכירים. זה ויכוח מאד מורכב ואין לחשוש לקיים אותו בצורה עניינית ותרבותית.

כמובן, קיים כאן פרדוכס המעיד על הקשר ההדוק בין חינוך יהודי פרו-ישראלי וחינוך יהודי-ציוני. למשל, ייתכן קונצנזוס, שהמועמדים הטובים לעמדות בכירות בחינוך יהודי פרו-ישראלי הם דווקא אלה אשר קיבלו חינוך יהודי-ציוני.

ההיבט הפוליטי

החינוך היהודי-ציוני מוביל בהכרח לחינוך פוליטי בתחום היהודי ז.א. מעורבות אישית למען חזון כלשהו של קהילה יהודית בתפוצות ומדינה יהודית בא"י. זהו חינוך לכלל ישראל וארץ ישראל כערכים עם תוספת של עקרונות רעיוניים יחודיים המצביעים על דרך הגשמה. על החניך/חניכה להתמודד בין חלופות של יישום הערכים.

החינוך היהודי הפרו-ישראלי רואה את עצמו ניטרלי בתחום היהודי-פוליטי ומנסה למצא ולמצות את המשותף ולעמעם את היחודי. זהו חינוך לכלל ישראל וארץ ישראל כערכים בלבד ללא עקרונות יחודיים להגשמת הערכים אשר עלולים לחרוג מקונצנזוס קהילתי כללי.

תהליכים דמוקרטיים בחינוך

מתוך החינוך הפוליטי, החינוך היהודי-ציוני מחנך למעורבות דמוקרטית במוסדות יהודיים ויהודיים-ציוניים. כמעט תמיד החינוך הציוני השואף לתיקון זקוק לעקרון של דמוקרטיה על מנת להביא לשינוי עמדות במערכות קהילתיות אוליגרכיות לא דמוקרטיות.

החינוך היהודי-פרו-ישראלי אינו עוסק באופן פעיל בדמוקרטיה במוסדות קהילתיים יהודיים ויהודיים-ציוניים, גם אם הוא תומך ברעיון לכאורה. המוסדות החינוכיים עצמם גם אינם תמיד חדירים לביקורת ציבורית דמוקרטית. למשל, ברגע זה גורם האחריות המוסדית, ה-Accountability, אינו בא על פתרונו במוסדות הרשות לחינוך יהודי-ציוני לא מבחינת נציגי המגביות ולא מבחינת נציגי ההסתדרות הציונית.

  1. בארץ המימסד במדינה מסתפק במצב של ניהול לא דמוקרטי של מוסדות ציוניים על מנת לשלוט באמצעותם כמנגנוני עזר מפלגתיים. הדמוקרטיה (למשל: בחירות מיוחדות לתנועה הציונית בארץ) היתה מאיימת עליהם.
  2. בחו"ל ברית בין בעלי אמצעים (big givers) והמקצוענים (Professionals) מהווה את הגלגול הנוכחי של הברית בין הפרנסים והרבנים אשר אפיינה את הקהילה המסורתית. למקצוענים, ה-“Professionals”, לפעמים באיצטלה של אקדמיה, יש עמדות כוח שמהן ניתן לנפות את זה אשר אינו תואם לקונספציות שלהם ובהכרח גם לאינטרסים הכלכליים של מפעליהם.

קיימת תקווה (אך לא ערובה) שעל-ידי הליכים דמוקרטיים נגיע לכך שלפחות הסכום המוצע ומושפע על-ידי הרשות לחינוך יהודי-ציוני יעמוד באמות-מידה של חינוך יהודי-ציוני. אולי ניתן לשריין למען החינוך היהודי-ציוני גם סכומים נוספים בתוך הקהילות.

תהליכים רעיוניים בחינוך יהודי-ציוני

ב-20 השנים האחרונות אנו עדים לתהליך מואץ של ירידת קרנה של הציונות הרעיונית כפי שהיא  מיוצגת בהסתדרות הציונית, ועליית כוחן של המגביות כפי שהן באות לביטוי בסוכנות היהודית. נוסף לכך עולה השפעתן של קרנות פרטיות, אשר אין להן שום קשר מחייב למערכות ציבוריות והנגישות אליהן נשמרת בקפדנות ע"י מקצוענים אנשי אמונם של בעלי המאה.

ביסודו של עניין, הקמת מדינת ישראל מימשה את המטרה העיקרית של הציונות המדינית. על כן, מי שדגל במדינה יהודית ניצב בין שתי אפשרויות: לעלות למדינת היהודים או "לרדת בדרגה" לתומך בישראל. על מנת לתמוך בישראל אין צורך להיות ציוני מוצהר.

התיזה שלי היא כי היום אנו עומדים בפני ההשלכות החינוכיות הנובעות מהתרפקות על ציונות מדינית מיושנת ומנוונת. בארצות המערב החופשיות והמפותחות (לפי דעתי גם בארץ, אך זה לא הנושא), אנו נמצאים במצב שבו עלינו לבסס את הרעיון הציוני והחינוך אליו על השקפה ציונית תרבותית ולא ציונית מדינית.

המשמעות החינוכית של הציונות המדינית

הציונות המדינית מבוססת על הדגם של מדינה ליהודים "ככל העמים". זהו דגם של המדינה הלאומית בגוונים של פילוסופיה מדינית מערבית.

ההנחות המירביות לדגם זה הן:

  1. אנחנו תמיד היינו עם, ובמונחים של היום גם לאום.
  2. הבית הלאומי של עם ישראל הוא א"י. השפה הלאומית שלנו היא עברית.
  3. בעידן המודרני לנו כעם/לאום גלות אינה אפשרית וזאת בגלל
    א. התבוללות תרבותית ופיזית.
    ב. אנטישמיות המאיימת על קיומנו הפיזי-כלכלי.

נשים לב: הציונות המדינית אינה חייבת מסר יהודי/יחודי. ייתכן מסר כזה, אך ניתן גם בלעדיו.

הפעילות החינוכית הנגזרת מהשקפה זו היא: א) הנחלת זהות לאומית (ולא רק דתית-פולחנית);  ב) עלייה לישראל, לעתים תוך שלילת קיום הגולה.

לעתים קיים ניסיון לצרף תורה מדינית (בדרך כלל של מפלגה פוליטית ישראלית) כחלק אינטגרלי של הגשמת הרעיון הלאומי. בסופו, המסר מוביל לניגוד ואף קיטוב בין ישראל והתפוצות.

המודל של הציונות המדינית היא מסגרת. המסגרת היא מדינת היהודים. תכנה של המסגרת מוגדר ע"י תורות פוליטיות כלליות (סוציאליזם, ליברליזם). אולם היום בדרך כלל הציונות המדינית אינה מתייחסת לשאלת התוכן בכלל אלא רק לתמיכה במסגרת. המודל של הציונות המדינית מדינת היהודים קל להבנה. עם השינויים הדרמטיים בברית-המועצות לשעבר היתה לציונות המדינית עדנה. אך עקרונית, בעולם המערבי עידן הציונות המדינית הפשוטה כגורם רעיוני חלף.

המסר הקלאסי של הציונות המדינית אינו קליט במערב. על כן הגירסה המהולה (הפרו-ישראלית) הנוכחית מאופיינת בהדגשים הבאים:

  1. זהות לאומית (הזדהות עם העם)
  2. בית לאומי של העם = ארץ ישראל ושפה לאומית = עברית
  3. אופי לא מוגדר של הקשר בין הציונות ובין היהדות

נסכם עמדה זו של ציונות מדינית מהולה. אנו יהודים, עם אחד. לעם יש מסגרת של בית לאומי עלינו לתמוך בו מבחינה מדינית וחומרית ברוח של "כל ישראל ערבים זה לזה". מבחינה חינוכית חוויה בישראל כנורמה חינוכית לילדינו תבטיח את המשך הזהות היהודית. לעברית, השפה הלאומית, חשיבות משנית בלבד.

נשים לב, כי הקיטוב בין ישראל ובין התפוצות המהווה תמיד היבט של ציונות מדינית, עדיין קיים. אולם התומך בישראל משלים עם המצב הזה כ"נורמלי" לעם ישראל. לעומת זאת הציונות המדינית הקלאסית שללה עקרונית את הגלות. היא מעולם לא השלימה עם הקיטוב בחינת "ירושלים ובבל" כלגיטימציה לקיום הגלות.

המשמעות החינוכית של הציונות התרבותית

מאידך הציונות התרבותית רואה בישראל בית לאומי מרכז לרוח ולתרבות ישראל. המרכז קיים על מנת להבטיח את היחוד של עם ישראל באשר הוא בעידן החדש. השפה העברית היא מרכיב מהותי ביחוד זה. מדינת היהודים היא מדינה יהודית עם משימות יהודיות יחודיות. על כן המדינה היהודית אינה מקבילה למסגרות מדיניות אחרות אשר קמו לבטא זכות הגדרה עצמית של לאום זה או אחר. נשים לב אין כאן הנחה של בלעדיות יהודית למדינה היהודית לעומת התפוצות. אולם המדינה היהודית היא מרכזית במתן אפשרות לעם ישראל לבטא את יחודו בקרב משפחת העמים בעידן החדש.

בעיית המודלים (חינוך)

מהו איפוא המודל, הדגם, אשר אמור לתת ביטוי ליחוד של מדינה יהודית ולהוות בסיס לציונות תרבותית? דגם זה לא יוכל להישען על תורות המערב אלא יצטרך לשאוב ממורשת ישראל עצמה.

ב-1893, עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון, העמיד אחד-העם רציונאל על מנת להצדיק את המפעל הציוני כרלבנטי לעם ישראל בעידן החדש. ברשימתו "כהן ונביא" הוא הציע מודל לציונות תרבותית המתבסס על המתח שבין כהן ונביא בימי קדם. אליבא דאחד-העם, מתח זה הוא תכונה יחודית לעם ישראל ומקור תרומתנו המיוחדת לקורות העמים. ללא החייאת מתח בונה זה כגורם פעיל בעידן החדש, תרבות עם ישראל תתאבן. אך החייאת מתח זה מחייבת הקמת בית לאומי בא"י, גם אם רוב עם ישראל ימשיך להתקיים בתפוצות.

ניתן לייצג את רעיון "הכהן והנביא" בשני קווים (וקטורים) המושכים בכיוונים שונים וביניהם שדה של מתח. ניתן להמשיל את הוקטור אשר מייצג את הכהן כחברה היהודית הקיימת החיה במציאות של פשרה בין האידיאלים הנבואיים לתיקון עולם ובין המציאות של החברה המערבית הקיימת. מלים נרדפות לוקטור הכהני הן "ארגון", "מימסד".

מאידך, הוקטור השואף לנבואי, לתיקון אדם, עם ועולם מייצג חזון של חברה אחרת. המילה הנרדפת "תנועה". תנועה מנסה להניע חברה מנקודה "א" לנקודה "ב" ומנסחת תכנית פעולה על מנת להגשים זאת.

כידוע, "התנועה של אתמול היא הארגון והמימסד של היום". ניתן לומר שזה היה הגורל של הציונות המדינית.

דווקא המתח הדינמי בין כהן ובין נביא (בין ארגון ותנועה) מחייב קשר והשפעות גומלין ביניהם. ייתכן ניתוק בקשר דינמי בגלל אחת משתי סיבות. ראשית, התנועה הופכת לארגון מתוך כך שהיא מגשימה מטרות או מתוך כך שהיא נכנעת "למציאות". האפשרות החלופית היא כי מפאת עוצמת המתח בין המימסד והתנועה, התנועה מתנתקת והופכת להיות כת. התנועה תשתדל לצוד נפשות, אך אין לה כבר קשר גומלין והשפעה אמיתית על החברה הקיימת.

אופן ביטוי המחוייבות וההזדהות היהודית יהיה שונה בין כהן ובין נביא. אצל הכהן (ובימינו הארגון) יהיה דגש על קיום מצוות של היחיד בדרך כלל הדגש יהיה על מצוות פולחניות, גמילות חסדים וצדקה. ההשקעה הנפשית בפעולות תהיה בכיוון של שילוב בנורמות קיימות של הקהילה.

אצל הנביא (ובימינו התנועה) המפתח למחוייבות הוא המונח "שליחות". אין השליחות מנוגדת לדרך ההזדהות הארגונית אך היא אינה מסתפקת בדרך זו. כמו-כן כאשר תיקון עולם כלול בסדר-היום, ההשקעה הנפשית תהיה בתכנית הפעולה המיועדת לגרום שינוי. כל זרם ביהדות עם חזון (או חזון בפוטנציה) משלו יכול לפתח דרש נבואי אופרטיבי לגבי עתיד העם והבית הלאומי.

צורות הזדהות הקהילה

נוכל להמחיש הלאה מבחינת ההשלכה החינוכית. תארנו כאן שדה טעון עם מרכזי השפעה בעלי נורמות מתחרות. לכאורה, הילד/ה, הנער/ה והמבוגר/ת יכולים להיחשף אל מגוון נורמות באמצעות תהליכי חיברות ותירבות שהם עוברים.

הכוונה של החינוך היהודי-ציוני היא להנחיל את המתח שבין כהן ונביא כגורם מפעיל. לחיות במתח עם החברה הקיימת בקו "הנבואי" דורש יותר מאשר זהות יהודית סבילה או קיום מצוות ברמת הפרט. מה שנדרש זאת מחוייבות לרעיון ציוני של תיקון ונכונות לפעול למענו יחד עם האחרים. מדובר בנכונות לשליחות תנועתית.

אם כן כאן ההבדל בין חינוך יהודי-פרו-ישראלי ובין חינוך יהודי-ציוני: הראשון נשען על ציונות מדינית, אשר לרוב פירושו הזדהות עם מרכזיותה של מדינת ישראל לעם ישראל ותמיכה פעילה בה.
השני נשען על ציונות תרבותית על כל השלכותיה, כולל התביעה ליטול חלק פעיל ולגלות מחוייבות להגשמת חזון ציוני כלשהו. גילויי החזון הזה יהיו גם בתפוצות וגם בבית הלאומי.

השלכות חינוכיות לחינוך ציוני תרבותי

מבחינת החינוך הפורמלי הקוריקולום בחינוך יהודי פרו-ישראלי וחינוך יהודי-ציוני יכול להיות כמעט זהה (לשון, תנ"ך, ספרות, קורות עם ישראל). אולם מבחינת המסרים יהיה הבדל מהותי אם נלמד ברוח של "תרבות ככל העמים" ואם נלמד ברוח של תרבות יחודית בעלת תכלית של תיקון עולם. כמו כן, האינטגרציה עם מקצועות כלליים תהיה שונה גם היא.

על מנת להמחיש גם את הפוטנציאל וגם את הבעייתיות של השאלה נזכיר רק את עובדת קיום שתי מערכות חינוך ציוניות שונות בארץ. במדינת ישראל אנו מגדלים בפועל שני עמים כאשר מבחינה ערכית קיימת חפיפה חלקית בלבד ביניהם. אני טוען שמערכת אחת מבוססת על ציונות מדינית (הממלכתי-כללי) ומערכת אחרת מבוססת על סוג מסויים של ציונות תרבותית (הממלכתי-דתי). נזכור כי קיימת גם מערכת של חינוך עצמאי בארץ שאין בה מחוייבות לרעיון הציוני בכלל.

בחינוך הבלתי-פורמלי ייתכנו הרבה מכנים משותפים בפעולות יומיומיות במחנה קיץ. אך ההווי במחנה "רמה" או במחנה של יהודה הצעיר יהיה שונה מזה של רוב המחנות של מתנ"סים יהודיים. אמנם קיימים מחנות שמקפידים לגייס שליחי קיץ מהארץ. אך שליחים אלה דווקא מסוגלים רק לחזק את תחושת הקיטוב בין "הם ואנחנו". אין ביכולתם להעמיד בסימן שאלה את העולם הערכי הקיים אצל נערים ונערות כפי שמסוגלים לכך בוגרים ציוניים מקומיים של תכניות ישראל לזמן ארוך. בחינוך הבלתי-פורמלי השאלה היא תמיד מי הם המדריכים ומה העולם הערכי שלהם והאם הסביבה הממסדית נותנת לעולם הערכי הזה גיבוי להציג את עצמו כחלופה לחניכים?

רצוני לסיים בכמה מלים על המשותף והאינטרס המשותף לחינוך היהודי-ציוני הנגזר מהציונות התרבותית ולחינוך היהודי-פרו-ישראלי.

נזכור כי בראיה של הציונות התרבותית יהדות התפוצות ממשיכה להתקיים ויש להבטיח את חיוניותה. המחנך הציוני יטען כי חיוניותה מותנית במתח היהודי-ציוני בתוכה. מתח כזה נובע ממחוייבות. אולי לצערנו, מחוייבות זו לא תמיד תביא לעליה, אך על מחוייבות זו להביא למעורבות אישית בהעמדת דור המשך בעל מוטיבציה להיות שותף פעיל להמשך קיום יוצר של עם ישראל. מחוייבות זו תשפיע על מתן אמצעים גם לקהילה בתפוצות וגם לבית הלאומי. על כן, לחינוך יהודי-ציוני ולחינוך יהודי פרו-ישראלי אינטרס משותף במרכיב הפעיל שאנו מעוניינים להנחיל: מחוייבות. התיזה כאן היא שרק אסטרטגיה כוללת בחינוך, מבוססת על הציונות התרבותית, יכולה להצליח בכך. פעילות חלקית, מקוטעת, אשר מתגברת אמנם זהות יהודית, אינה מספיקה. ועל כן, למען חיוניותה היא, הקהילה היהודית תיטיב לאמץ אסטרטגיה חינוכית מקיפה מושתתת על הציונות התרבותית על-פי אמות-המידה אשר צוינו בראשית מאמר זה. כאן התפקיד והאתגר והחזון לחינוך הציוני בקהילה היהודית של דורנו.