Main menu:

Site search

RSS Logo Web Directory

לחינוך יהודי ציוני

מתוך כיוונים, סדרה חדשה, חוברת מס' 2 (39), כסלו תשנ"א דצמבר 1980, ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה להסברה. עיבוד מתוך נייר עמדה "החינוך לציונות", בהוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה, אפריל 1990.

הקדמה

כל חינוך ציוני הוא בהכרח חינוך יהודי. אולם חינוך יהודי לכשעצמו (ולו גם חינוך יהודי פרו-ישראלי) הינו חינוך ציוני בכח בלבד עפילו כאשר נכללים בו לימוד השפה העברית, ידיעת הארץ ואף "חוויה ישראלית". ייתכן שהתכנים המרכזיים של החינוך הציוני יהיו בשלבים רבים של התהליך החינוכי זהים לאלה של החינוך היהודי. אך הרציונל שביסוד החינוך היהודי-ציוני החל מגן הילדים ועד לגיל החינוך העל תיכוני ובכלל הינו ייחודי.

יש להתייחס לתהליך החינוך היהודי-ציוני כאל אחדות אורגנית. מסיבה זו, המחבר מתנגד מראש להפרדה של הפונקציות השונות האמורות לשמש את תהליך החינוך היהודי-ציוני, לגופים ארגוניים שאין ביניהם קשר אינטגרלי. לכן, הכרח הוא להקים גוף חינוכי ציוני כולל לשם ארגון הגיוני של החינוך היהודי-ציוני.

העדר רציונל לחינוך היהודי-ציוני מהווה בעיה מרכזית בו. על-כן גיבוש של רציונל מהווה תנאי מוקדם הכרחי לבדיקה ביקורתית, אך בונה, של עבודת ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית, והגופים האחרים העוסקים בתחום המוגדר על-ידם דרך הכללה כחינוך יהודי-ציוני.

ציונות וכלל ישראל שיתוף פעולה חינוכי

הדאגה המרכזית של הציונות כיום היא המשך הקיום היוצר, קיום בעל משמעות של העם היהודי, אם בגולה ואם במדינת ישראל. אין בהגדרה זו להמעיט ולו במאומה ממרכזיותה ומחשיבותה של מדינת ישראל, בין בכח ובין בפועל, בהיותה הבית הלאומי והמרכז הלאומי של העם היהודי. ברם, הרעיון של ארץ ישראל ומרכזיותה, כפי שנוסח בתכנית ירושלים, אינו רלוונטי אלא בהקשר של עם ישראל. לכן, שומה עלינו לקבל את דבריו של אלי ויזל בעצרת הסוכנות היהודית כבר ב1974-: "יהיו מה שיהיו ההבדלים הגיאוגרפיים או הכלכליים בינינו, אני משוכנע לחלוטין שאחדות עמנו היא בעלת אופי אונטולוגי. מי שבוחר בהיבט אחד על פני השני לא יכול להיחשב ליהודי אמיתי. מי שמנסה להעמיד את מדינת ישראל כנגד הגולה, או להיפך, אין ספק שסופו לבגוד בשניהם".

כדי להתמודד עם המשך קיום בעל משמעות של העם היהודי, עלינו לדחות את הדעות של אלה בארץ ובגולה הדוגלים בנקודת מוצא של קיטוב בין מדינת ישראל לתפוצות. עמדתנו כציונים היא שלא ייתכן סדר-יום יהודי, כללי או חינוכי-ייחודי, שאינו מבוסס גם על התפוצות וגם על מדינהת ישראל וזאת אם אמנם אנו מקבלים את רעיון אחדות עם ישראל ואת שותפות גורלו ההיסטורי.

האמונה באחדות עם ישראל הינה תנאי מוקדם למחוייבות ציונית, בין אם מדובר ביהודי ישראלי או ביהודי מהתפוצות. עצם הימצאותו של יהודי בארץ אינה הופכת אותו, כדבר מובן מאליו, לציוני. כמו-כן, איננו יכולים לקבל את התפיסה לפיה העליה היא מעשה חד-פעמי המהווה את כל-כולה של המחויבות הציונית. אמנם העליה תיחשב למעשה ערכי מהמדרגה הראשונה במסורת ישראל. אך בהקשר הציוני, תהיה לה משמעות של מעשה אידיאלי, רק במידה שהיא תבטא מחויבות מתמשכת לפעולה-תחושה תמידית של הכוונה.

ההשלכות החינוכיות והאירגוניות הנובעות מרעיון מרכזיותה של ישראל דורשות הבהרה מחודשת, בראש ובראשונה אצל המחנכים הציוניים עצמם. יתר על כן, שאלה לגיטימית היא באיזו מידה הנושאים המעסיקים את המחנכים הציוניים אינם למעשה הנושאים המעסיקים חלק גדול מהמחנכים היהודים בכלל. אולם, נכון גם שאל להם למחנכים הציוניים להקריב את הרציונל על החינוך היהודי-ציוני המקיף על מזבח שיתוף הפעולה החלקי. יש לקוות שניתן לשכנע מחנכים בתפוצות לשתף פעולה במפעל החינוך הציוני הכולל כי מאמצים בלתי רצופים שאינם ממוקדים דיים, לא יביאו למחויבות ולהשפעה מירביים הדרושים גם בארץ וגם בתפוצות.

מערכת נימוקים (רציונל) לחינוך היהודי-הציוני

כל רציונל לחינוך יהודי-ציוני חייב להתייחס לאופי הרב-תחומי שיש בחינוך היהודי-ציוני. התחומים הם:

א. פסיכולוגיה חברתית תאוריית שדה של דינמיקה קבוצתית

החינוך הציוני מתבצע בשדה דינאמי שבו יש השפעות גומלין בין כל הגורמים. מכאן התנגדותנו למחלקתיות-היתר המאפיינת את החינוך הציוני היום.

מצטטים את קורט לוין, מייסד תאוריות השדה, באמירה: "אין דבר יותר מעשי מאשר תאוריה טובה". שמעון הרמן, תלמידו של לוין, יישם בחינוך הציוני רעיונות שונים של תאוריית השדה. (ראה “The Social Psychology of Zionist Education", Forum, ההסתדרות הציונית העולמית, ינואר 1962).

החינוך היהודי-ציוני מתרחש בחמישה "שדות" מרכזיים המיוצגים ע"י התפוצות של צפון אמריקה, אירופה היבשתית, בריטניה וארצות חבר העמים, אמריקה הלטינית והארצות שמאחורי מסך הברזל המתפורר.

לאור ההבדלים הניכרים בין תפוצות אלה באופיין, במשאביהן ובצרכיהן, לא ניתן במסגרת מאמר זה לפרט את יישום הרציונל החינוכי המוצע לכל תפוצה לחוד.

ב. האנתרופולוגיה התרבותית של היהדות

"היהדות קמה או נופלת עם המושג "קהילה קדושה".1

התרבות היהודית תמיד התפתחה במסגרות של קהילה יעודית. מרטין בובר2 ואוריאל טל העשירו גישה זו באשר למרכזיותה של קהילה יעודית במפעל הציוני, במידה ותכליתו של מפעל זה היא אכן התחדשות תרבות ישראל בעידן המודרני.3

ג. ההיסטוריה היהודית בעיני הציונות

הציונות היא חלק מההיסטוריה היהודית, ובמיוחד, הינה התגובה המרכזית של העם היהודי להשפעת המודרניות. לפי הדרך שבה בנויות רבות מתוכניות הלימודים (כולל אלה שמוציא לאור משרד החינוך), מתקבל הרושם שניתן ללמוד היסטוריה יהודית לחוד והיסטוריה ציונית לחוד. לדעתי לא תיתכן הפרדה בין ההיסטוריה היהודית לבין ההיסטוריה הציונית. מאידך, ניתן ללמד את ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד זו של הדורות האחרונים, מנקודת מבט ציונית. למשל, המודל של "כהן ונביא" שהציב אחד העם (1893) כאב-טיפוס, והמתח הקבוע שביניהם, מתייחס למהותו של הפירוש הציוני על ההיסטוריה היהודית. ודגם זה נותן לנו פירוש היסטורי-חינוכי ליסוד של "תנועה" אשר בציונות.4

ד. הפילוסופיה והתאוריה של החינוך

מי יכול להתחנך, ולמה? כיצד ומתי אנו מחנכים לסמלים היהודיים? כיצד ומתי מפגישים את החניך עם הקשר של ערכים יהודיים-ציוניים? כיצד אנו מעבירים השקפה ציונית בדרך הכרתית ורגשית לילד, למתבגר, לצעיר ולמבוגר? למרות שיש להתייחס לשאלות אלה, דיון מפורט בנושא הוא מעבר להיקף של מאמר זה.

ד"ר מיכאל רוזנהק בספרו Commandments and Concerns בהוצאת ה-Jewish Publication Society, פילדלפיה, 1987, אנגלית) העלה שאלת יסוד בקשר לחינוך היהודי. למרות שהוא מתמקד בספרו בסוגיה של חינוך דתי בחברה החילונית, הבעייתיות שנידונה שם רלוונטית גם בחינוך הציוני. לדוגמא: באיזו מידה על החינוך הציוני להינתן בצורה מפורשת או מובלעת בשלבים השונים של החינוך היהודי-ציוני? האם להציג את הציונות כרעיון נורמטיבי, או שמא יש להציגה כנושא שעליו דנים המחנך והתלמיד בצוותא?

יהיו ההבדלים בגישות כלפי חינוך אשר יהיו, שמקורם באידיאולוגיות ציוניות שונות כמו גם ברקע חברתי-תרבותי שונה. תפקידו של החינוך הפורמלי הוא להקנות מידע באשר להבדלים. מאידך גיסא, החינוך בתנועות הנוער, יהיה יחסית מפורש לגבי כיוון מסוים.

מאמר זה נוקט עמדה ברורה באשר לשורשים הפילוסופיים של גישתנו החינוכית, שהיא הומניסטית, פלורליסטית ודמוקרטית. הוא גם מחייב את החינוך המפורש לנורמות ציוניות בשלב כלשהו בתהליך החינוך היהודי-ציוני.

קווי היסוד למודל של חינוך יהודי-ציוני

המודל הבסיסי של המהלך האידיאלי של החינוך הציוני מתחולל ב"שדה" של קבוצה שהיא גם קבוצת התייחסות. החינוך הפורמלי מהווה קהילת לימוד חינוכית ("בית חינוך") ולא רק מסגרת ארגונית המוקדשת ללימודים ("בית-ספר").

החינוך הלא-פורמלי מחנות קיץ וגם (באופן מסורתי) תנועות נוער נתפס כמסגרת קבוצתית שבה התהליך החברתי (החיברות) מלווה בהקניית נורמות ציוניות בכוונה להפנימן.

תהליך ההזדהות עם דמויות הזדהות ציוניות, הוא קריטי להנחלת הנורמות הציוניות.

העדר דמויות הזדהות צעירות מקומיות בקהילות הגולה, ובארה"ב בפרט, הוא בחזקת "חוליה חסרה" בתהליך חינוכי-ציוני רצוף (לא מן הנמנע כי הפרט יגיע למחוייבות ציונית בעקבות חיפוש אישי, אך לא כולנו עשויים כמו הרצל!).

מערכת היחסים בין החינוך הפורמלי והחינוך הלא-פורמלי והמתח ההכרחי שביניהן, נתפסים כתנאי לקיומה של "תנועה ציונית", להבדיל מ"ארגון" ציוני בלבד. מתח זה הוא לב-לבה של דינמיקת היהדות, ומונח בשורש הקיום והתכלית של היהודי. המגמה הנבואית של "תיקון עולם" פועלת לסירוגין עם המגמה של המשכיות כוהנית. החינוך הציוני מחוייב לאפשר את הקיום המפרה של שתי מגמות אלה, בו-זמנית. המטרה היא לשחזר את המתח הזה בחיי הפרט של כל יהודי צעיר. החינוך הציוני מהווה את המרקם שבתוכו מתקיים תהליך ציוני של הבהרת ערכים ועימות ערכים בדרכם של חניכים להתחנכות על נורמות ציוניות.5

המימד הקהילתי בחינוך יהודי-ציוני

יש להשלים את החינוך החווייתי בתוך קבוצה-קהילה בחינוך עיוני על מרכזיות הקהילה להמשכיותו  של העם היהודי. זאת מתוך מציאות שבה הקיום הנורמטיבי היהודי היום אינו בתוך קהילה יהודית, אלא בתוך חברה מערבית המונית. הקהילה היא הכרחית לתפקוד הנורמטיבי של היהדות. במשך דורות, המאפיין המקובל של החברה היהודית היה המבנה הקהילתי הייעודי שלה מבנה שהתגבש כמענה על צרכים שהם מעבר לצרכים הקיומיים של חבריו. תפקידה של הקהילה היהודית המסורתית היה לאפשר לפרט למלא מצוות שהן צורך למטרה הסופית של תיקון העולם עפ"י חז"ל, "המצוות לא ניתנו אלא לצרף את הבריות". מסיבה זו ראתה היהדות בקהילה, ולא בפרט, את היישות הקדושה (קהילה קדושה). רק קהילה בעלת מודעות של תכלית יכולה להיות קהילה נושאת-תרבות פעילה במודע. על-כן, מודל לחינוך יהודי-ציוני חייב לשחזר מימד קהילתי.

המתח שבין תנועה וארגון בחינוך יהודי-ציוני

החינוך היהודי-ציוני מעמיד את עצמו במתח בונה מול קהילה יהודית רחבה. עם זאת, בתי ספר בעלי מגמה ציונית הם בהכרח מוסדות להנחלת חינוך יהודי והמשכיות יהודית. הרי כי כן, מוטל עליהם להעביר באופן פורמלי את מורשת העם היהודי. אולם, בתי-הספר היהודיים-ציוניים צפויים להיות פתוחים לתהליכים ציוניים תנועתיים, בעיקר באמצעות שיתוף פעולה עם תנועות הנוער הציוניות, ובדרך של שילוב תוכניות ארוכות-טווח, מובנות כראוי בישראל, כחלק אינטגרלי בתוכנית הלימודים. אין לפתור את המתח שבין החינוך הפורמלי והלא-פורמלי (התנועתי) בהקשר הציוני. אם לדייק, פתרונו של מתח זה יבוא רק על חשבון חיסולו של היסוד התנועתי.

המחוייבות לרציונל של מתח הכרחי בין הארגון והתנועה, בין החינוך הפורמלי והחינוך הלא-פורמלי התנועתי, צריכה להיות נחלתם המשותפת של מחנכים בשני המגזרים. היווצרות מנהיגות מקומית בקרב מחנכים יהודים-ציוניים עשויה לזרז את התהליך של אימוץ רציונל יהודי-ציוני משותף לחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי.

מוקד בעייתי בחינוך הציוני, ובמיוחד בחינוך הציוני התנועתי, הוא מקומו של המחנך המקצועי (השליח או המחנך המקצועי המקומי). מצד אחד, ייתכן ואיש המקצוע יהיה מסוגל להעלות את הרמה הן של החינוך החווייתי-רגשי והן של החינוך העיוני. מצד שני, בהעדר גוף ידע מגובש, המתייחס למתודולוגיה החינוכית של החינוך התנועתי, עלול אותו איש מקצוע להפוך לסוכן של ארגון יותר מאשר של התנועה.

ככל שתגדל תלות בכוח אדם מקצועי ממומן ע"י מוסד בחו"ל ובארץ, וככל שקטן כוח אדם התנדבותי או התנדבותי-למחצה תחריף בעיה זו.

הרציונל לפרלורליזם בחינוך הציוני הלא-פורמלי

שאלת הפלורליזם הדתי-תרבותי בחינוך הפורמלי והלא-פורמלי כאחד, נידונה במספר קונגרסים ציוניים בדיונים קשים ונוקבים.

להגשמה הציונית יש פירושים שונים: "הרבה פתחים למקום". החינוך הציוני הפורמלי יתן ביטוי לפירושים השונים של הציונות תוך הקניית ידע בנושא היהדות, וזאת מנקודת מבט ציונית. בשלב הבא, על מערכת החינוך הזו לאפשר גישה חופשית להשקפות שונות של ציונות המבקשות לצרף צעירים לתהליך החיברות שלהם.

האם פירוש הדבר שהחינוך הציוני הפורמלי צריך לסבול "שטיפת מוח פוליטית" של הנוער? מי שמנסח כך את השאלה אינו מבין את המושג של "תנועה", או מבקש לבלוע את התנועה לתוך מסגרת הארגון.

החינוך הינו פוליטיקה. מגמתו לעצב חברה על פי השקפת עולם כלשהיא. "תיקון עולם" משמעותו פוליטיקה במגמה לתקן את היחיד/ה ואת החברה גם יחד (אין לבלבל בין תיקון עולם לבין גמילות חסדים. גמילות חסדים מטילה אחריות חברתית על האדם, כאן ועכשיו. תיקון עולם מחייב את האדם לשנות את הכאן ואת העכשיו). לאחר הגיעם לגיל מצווה מסוגלים הנער והנערה להתמודד שכלית ורגשית עם הבדלים בערכים ובנורמות הקיימים ביהדות ובציונות. על החינוך הפורמלי להעמיד בפני חניכים את האתגר של תיקון עולם. הדרך להגשמת האתגר תותווה ע"י חלופות בחינוך ציוני בלתי-פורמלי תנועתי. בתמורה לגישה לתלמידים, על החינוך הציוני הפורמלי לדרוש מתנועות הנוער דבר אחד במישור החינוכי: כבוד וסובלנות הדדיים. אם המנהיגות של החינוך הלא-פורמלי היא בעצמה תוצר של גישה חינוכית דמוקרטית ופלורליסטית בגולה, אין ספק שאפשר יהיה לקיים קשרים הדדיים בונים בין שתי מערכות אלה.

תכניות ישראל בחינוך היהודי-ציוני

החינוך היהודי הפרו-ישראלי ישאף להקנות "חוויה ישראלית" לכל נער ונערה בקהילה היהודית. אך על החינוך היהודי-ציוני להכיר בכך כי רק תוכנית בישראל לזמן ארוך, מובנית כראוי, מאפשרת תהליך הבהרת ערכים ציוניים והתמודדות עמם. כמו-כן, רק תכנית לזמן ארוך מהווה פוטנציאל להנחלת לשון ותרבות עברית. ככלל, לתוכניות ישראל אין משמעות ציונית רבה אלא כחלק מתהליך חינוכי רצוף. בהקשר לרציונל היהודי-ציוני, יסודות המבנה שבתוכניות ישראל לזמן ארוך, ללא קשר לאידיאולוגיה הם:

  1. התארגנות קבוצתית ומספר נורמות קבוצתיות המושפעות ע"י דמויות הזדהות המגלמות מחוייבות ציונית מגובשת יותר במסגרת תהליך החינוך היהודי-ציוני.
  2. שיקול קוגניטיבי וחווייתי של קיום חוויות ישראליות נוספות ו/או אופציות עליה אישיות.
  3. הקניית רציונל שכלי שיהיה מקובל על המשתתף בנוסף לזיקה הרגשית שלו לציונות.
  4. תכנית משמעותית להנחלת לשון ותרבות עבריים.
  5. חשיפת המשתתף לפירושים שונים של תיקון עולם.
  6. השלכת ציפיות באשר להמשך מעורבות המשתתף בתהליך החינוכי הציוני והקניית מיומנויות וגישות שישי בהן כדי לקדם מטרה זו עם שובו של המשתתף לגולה, וזאת אומרת, "הכשרה למנהיגות", בהיקף כלשהו, לכל המשתתפים.

האם ניתן להחזיר את המימד של תנועה לקהילות היהודיות במערב?

הקמת מדינת ישראל הפכה את הציונות מתנועה נבואית-חזונית לממסד של כהנים. מורשת התנועה נשמרה ממש כפי שחז"ל שמרו את מורשת הנבואה, אך תנופת ה"חזון" הציוני, דהיינו, התנועה, כמעט וחדלה. "המהפכה של אתמול הפכה לבירוקרטיה של היום".

בירוקרטיה חינוכית אשר נשלטת על-ידי אנשי קריירה אינה מותאמת להגשמת חלומות. כמובן ניתן ליישב את התרתי דסתרי בכך שחינוך יהודי פרו-ישראלי יוגדר כחינוך ציוני. לכך לא יוכלו להסכים מחנכים ציוניים.

האם ניתן לארגן תנועה יש מאיין? האם אין בכך תרתי דסתרי? האם התנועה אינה באה כתגובה לחסר חומרי ו/או רוחני כלשהו, שמרגישה קבוצה שהולכת ומנסחת תוכנית פעולה כדי לסלק את הגורמים לאותו מחסור? אין ספק שהציונות באה בתגובה למצוקה הפיזית והרוחנית שחש העם היהודי. בתקופה מסוימת בהיסטוריה המודרנית הפכה התנועה הציונית לאופציה המציאותית היחידה.

היום כבר אין המצב כן, גם אם נראה לנו כי לציונות מדינית קלאסית יש עדנה בעיקר כתוצאה מפתיחת שערי בריה"מ. ישראלים רבים בוחרים באמריקה ורוב היהודים האמריקנים אינם שוקלים הגשמה ציונית בארץ.

מאז קום המדינה, החניק הממסד החינוכי הציוני, בתפקידו כמשרת של הממסד הציוני הפוליטי ומבלי לתת על כך את הדעת את התפתחותן של תנועות הנוער הציוניות שהיו יכולות למלא תפקיד בהצמחת תנועה בתוך ארגון. זו היתה אחת התוצאות השליליות של שיגור מספר מוגזם של שליחים בעיקר לתנועות הנוער (תוך הוצאה כספית גבוהה), כדי שיבואו במקום המנהיגות המקומית. הסיבות לדבר היו נעוצות לא רק במה שנתפס כהיעדר מנהיגות מקומית (נבואה שהגשימה את עצמה), אלא גם באמונה התמימה שמספר שליחים משקף את מידת ההשפעה הפוליטית של השקפה ציונית נתונה.

כאן נולדה השיטה המסורתית של "מפתח מפלגתי" במינוי שליחים. בעקבות המדיניות הפוליטית-ארגונית של המוסדות הציוניים המסורתיים, הצטמצמו תנועות הנוער הציוניות הקלאסיות ברוב ארצות המערב, עד שהפכו לארגוני ילדים חסרי חשיבות, נספחים של מסגרות פוליטיות בתוך הממסד הציוני.

נורמות מנהיגות ציונית מקומית

יש להמיר אחוז גדול של שליחי תנועות הנוער בבוגרי תוכניות ישראליות שהוכשרו להלכה. אלה ישמשו בעיקר אך לא באופן בלעדי בתנועות הנוער של אותו הארגון הציוני שבחסותו הם פועלים. הפוטנציאל העיקרי לעבודה ציונית חינוכית (בנוסף לתנועות הנוער הקלאסיות שלא נוצלו די הצורך מהסיבות שצוינו לעיל), הוא ארגוני בתי-הכנסת בגלל הרצף אשר קיים בעבודה החינוכית שלהם. היום שני ארגוני בתי-הכנסת העולמיים המרכזיים (הקונסרבטיבי והרפורמי) משולבים בתנועה הציונית פורמלית ואינטגרלית. ההגיון מכתיב מכל הבחינות כי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית יתמקדו בעובדה זו. צמיחת תנועת נצ"ר (נוער ציוני רפורמי) באוסטרליה, באנגליה ובדרום-אפריקה בעשור האחרון מוכיחה כי דרך זו תוכל להביא לתוצאות. טיפוח מנהיגות ציונית על בסיס יבשתי בתנועות נחוץ במיוחד לגבי ארה"ב, שבה אוכלוסיית הסטודנטים היהודים מתאפיינת בניידות גיאוגרפית רבה. מצד אחד, תופעה זו גורמת בעייתיות בגיבוש כל תוכנית ארוכת-טווח של הכשרת מנהיגות מקומית. מי יודע לאן ילכו הטובים והמוכשרים ביותר אחרי התיכון? מצד שני, תקופת הלימודים באוניברסיטה, והעקירה מהבית הכרוכה בכך, חושפת בפני חלק גדול מהצעירים הזדמנות להבהרת ערכים ולהתמודדות עימם. הדבר נכון במיוחד אם אותם צעירים חוו זמן קצר לפני-כן חווייה ישראלית משמעותית. זה הרגע הקריטי להתערבות מבחינת גיוס הצעירים לתהליך הציוני. לצערנו, בהקשר הפוליטי-ארגוני-כלכלי דהיום, אחרי התשלומים בגין השליחים ואנשי המקצוע, לא נשאר כסף לגיוס סטודנטים לעבודה במסגרת התנועות והארגונים הקיימים.

בסיכום:

סקרנו היבטים תיאורטיים ומעשיים של החינוך היהודי-ציוני. דרושה אסטרטגיה כוללת של ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית כדי להגשים חינוך יהודי ציוני. אך ראשית עלינו להסכים על רציונל רעיוני ומתודולוגי למאמץ המשותף.


1יעקב ג' פטוחובסקי, “Towards a Modern Brotherhood"The Reconstruction, כרך 26, מס' 16 1961.

2נתיבות באוטופיה ומסות אחרות, עם עובד, 1982, נערך על-ידי א. שפירא.

3 “Structures of Fellowship and Community in Judaism", Conservative Judaism, Vol. 18 no. 2, 1974

4אחד העם, "כהן ונביא", על פרשת דרכים כרך א', דביר, ת"א, תשכ"ד, ע' קעד. ראו גם בספר זה  "תנועה, תנועת נוער, תנועת נוער ציונית, פרק 3 חלק 1.

5ראה בפרק זה  "תנועה, תנועת נוער, תנועת נוער ציונית".