Main menu:

Site search

RSS Logo Web Directory

מימוש עצמי והגשמה עצמית: ביאור ודיון

מבפנים, סתיו תשמ"ט, כרך ג', חשון/אוקטובר 1988

מימוש עצמי הזכות לחיי שעה

האדם עצמו מהווה תכלית לפעילות אנושית. מכאן זכותו לחיים, לחירות ומימוש עצמי. זכותו של האדם לממש את כישוריו הפיסיים, השכליים והנפשיים בעולם הזה ובשעה הזו בתנאי שהשגת אושרו אינה פוגעת בזכות הזולת למימושו שלו.

מימוש האושר יתבטא הן בחיי עבודה והן בחיי אהבה. העבודה אינה תמיד זהה לתעסוקה לשם פרנסה. עבודה עונה על צורך נפשי של האדם לביטוי עצמי על-ידי שליטה, עיצוב ועיבוד של עולמו הפיסי-חברתי-רוחני. בדרך כלל על המימוש העצמי בעבודה להתבטא בצורה אשר תתקבל כמועילה על-ידי החברה (או חלק ממנה) בה חי האדם.

בחיי אהבה מבטא אדם את הצורך למזג את ישותו עם ישויות אחרות. כאן מדובר לא רק ביחסי גבר-אישה, אלא על מלוא הקשת של החוויה האנושית אשר מעוררת פתיחות רגשית להיות "עם": טבע, אמנויות, יחסים אינטימיים. עבודה עושים. אהבה חווים.1

זכותו של היחיד למימוש עצמי היא מורשת ההומניזם של המאות החמש-עשרה והשש-עשרה. ההומניזם הציב את האדם כמטרה ולא רק כאמצעי למלא את רצון האל. מאז, הרבה מהפלוגתות במחשבה החברתית והמדינית, נסובו סביב השאלה: כיצד להגשים מימוש עצמי מרבי בחיי האדם?

כיצד נגשים את ההומניזם?

התורה הליברלית דגלה ועדיין דוגלת בתחרות חופשית וחירות מירבית ליחיד במימושו העצמי. באמצעות כוחותיו וכישוריו מוטלת על היחיד האחריות למימושו העצמי.

מבקרי הליברליזם טוענים נגדו כי אין בו ערובה לשוויון הזדמנויות לכולם לשם מימוש עצמם. הליברליזם, על כן, בהכרח, פוגע (במישרין ובעקיפין) בזכות הזולת למימושו העצמי. מתוך ביקורת זו, תורת הסוציאליזם טוענת כי האחריות להבטחת מימוש עצמי מרבי היא ציבורית היינו, כלל חברתית או מדינית. מבקרי הסוציאליזם טוענים שגישה כזאת מגבילה את חירות היחיד ועל כן אין לקבלה.

הסוציאליזם הריכוזי (צנטרליסטי) מאמין כי על האחריות הציבורית להתבטא דרך הממשל המרכזי (זה יסוד משותף לסוציאליזם הדמוקרטי ולסוציאליזם הטוטליטרי). הסוציאליזם הביזורי (אנרכיסטי) טוען כי האחריות הציבורית חייבת להתבטא דרך קהילה רצונית של שותפות. מכאן, שעל המדינה להישען על מערכת של התאגדויות קהילתיות רצוניות. הסוציאליזם הריכוזי טוען כנגד הסוציאליזם הביזורי, כי שאיפה זו היא "אוטופית" ואינה בת מימוש בעולם המודרני המורכב. על כך משיב הסוציאליזם הביזורי, כי רק תוך כדי קיום שותפות בקהילה, יווצרו יחסי אנוש המבטיחים חירות היחיד ואחריות משותפת למימושו העצמי. לדעתם של האנרכיסטים, הסוציאליזם הריכוזי בהכרח מכפיף את האדם למנגנון.

במישור הלאומי, הוביל המימוש העצמי ההומניסטי, לרעיון זכות ההגדרה העצמית של העמים. ברוח זו קמו תנועות לאומיות רבות במאתיים השנים האחרונות, כולל התנועה הלאומית-מדינית של היהודים התנועה הציונית.

הגשמה עצמית: החיבור לחיי עולם

מהותו האנושית של האדם (הנברא בצלם) ניתנת למימוש רק תוך כדי שילובו בתכלית הקיום האנושית שהיא תיקון עולם אינסופי ("במלכות שדי"), המקנה, בלשונו של א"ד גורדון, "חיי-עולם" לפרט. באותה מידה שערכו של האדם מקנה לו זכות למימוש עצמי, הוא מטיל עליו את החובה של חיי תכלית. למימוש עצמי בחינת חיי-שעה אין משמעות אמיתית, אין "טעם" אמיתי, אם הוא אינו מהווה חוליה בחיי-עולם. אדרבא, במימוש עצמי ללא הגשמה עצמית טמונה תמיד סכנה של האלהת חיי-שעה ברוח זרמים פילוסופיים יווניים מסוימים אשר עדיין מעצבים את ערכי העולם המערבי במידה רבה. על כן, הגשמה עצמית מחייבת מימד של חיי עבודה וחיי אהבה מעבר למימד הקיומי של חיי-שעה; הגשמה עצמית משמע קיום במימד של הנצח.2 רק בהוויה חברתית של צוותא מלאה "אדמה משותפת, עבודה משותפת, אורח-חיים משותף, אמונה משותפת"3   ייתכנו הקשרים הבין-אישיים אשר מבטאים, ולו בהבזקים, את יכלתו של האדם לממש בחברה עלי אדמות את דמות הצלם המבשרת חיי-עולם.

שליחותו של האדם ליצור כאן ועכשיו חברה המאפשרת מימוש עצמי תוך כדי הגשמה עצמית, זהו התרגום של תיקון העולם בהווה ההיסטורי. המזיגה של חיים אישיים עם חיי העם בארץ היתה לא רק דרש חלוצי על המסורת הנבואית אלא גם נסיון בפועל לחדש מסורת זו.

כאשר אנו מאמתים את המימוש העצמי עם ההגשמה העצמית היום אין כאן רק עניין של חיי-שעה לעומת חיי-עולם כפי שהיה נראה לפני שנות דור. הדור הצעיר היום נפגש בפירושים אחרים של המושג חיי-עולם. תורות המזרח הרחוק פותרות את היחיד ממתח של תיקון בעולם הזה תוך דגש על מימוש עצמי על-ידי מזיגה עם חיי העולם שבתוכך. נזכור גם כי הנצרות (בפרט דרך הזרם הפרוטסטנטי) הצדיקה מימוש עצמי בעולם הזה מתוך אמונה שחיי-עולם מתגשמים רק בעולם הבא.

בדורות שעברו ראו את עצמם אנשים מצווים ממעל לקיום מצוות למען תיקון עצמם ותיקון עולם. בכך היה ציות עיוור (ולו מתוך אמונה) למצוות (נורמות) אשר מתבטאות על-ידי הליכים שאינם עולים בקנה אחד עם החזון ההומניסטי של האדם כריבון וחופשי. ערכן של המצוות עלה על ערכו של האדם. לעומת זאת במסורת החלוצית-ציונית הגשמה עצמית נוצרת מתוך החלטה רצונית של היחיד לשתף את עצמו בצוותא לתכלית של חיי-עולם כאן ועכשיו בדרך למימוש עצמי.4 הדבר מחייב קבלת עול של מחוייבות אשר יתבטא בצורה של חובות ליחיד ולעדה. הקהילה השואפת להגשמה עצמית תהווה לא רק עדה באיגוד של עדות אלא גם בסיס לתנועה אשר פועלת באופן מודע בשליחות הגשמת רעיונותיה בחברה הסובבת.5

רעיון ההגשמה העצמית מבטא את השילוב של ההומניזם המערבי, הרואה באדם את תכלית הפעולה של תיקון העולם, עם התפיסה המסורתית, הרואה באלוהים תכלית ובזכויות האדם פועל-יוצא של מערכת חובות כלפי האל. לדוגמא, גאולתנו משעבוד מצרים לא נבעה מתוך "זכותנו" להגדרה עצמית אלא מתוך התחייבותנו למלא אחרי מצוות ה'.6 מילוי מצוות ה' היווה את הדרך לתיקון "ההגשמה העצמית" של העם בימים ההם.

התנועה החלוצית הטמיעה את ערכי המערב, מימוש עצמי ודמוקרטיה, בדרכה המגשימה. אך בימינו הנחלת הרעיון של הגשמה עצמית נקלע לקשיים.

בהשפעת התרבות המערבית איבדנו מבחינה מושגית את המשמעות המבדלת בין מימוש עצמי ובין הגשמה עצמית שהיתה כה ברורה לדור החלוצים. עלינו לרדת לשרשי הערפול הערכי אשר חל בדורנו.

הגשמה עצמית וזהות יהודית

שורש אחד של הערפול הערכי שאנו עדים לו ליווה את התנועה הציונית מראשיתה וקשור בכך שהתנועה הציונית היתה תנועתנו לשחרור לאומי "ככל העמים". תנועות לאומיות בנות זמננו שאלו מאתנו את הסמל של יציאת מצרים ("שלח את עמי") אך עשו זאת לאו דווקא מתוך דבקות בערכים של מילוי חובה לתיקון עולם אלא לרוב מתוך רצון להגדרה עצמית (מימוש עצמי לאומי) בלבד.

ההגשמה העצמית כדרש מודרני על הייעוד של עם ישראל לתיקון עולם היווה תרומה רוחנית יחודית של החלוצים. רוח זו הטביעה את חותמה על המפעל הציוני בהתהוותו. אך אצל החלוצים ערכי ההשכלה ורעיון הגאולה הלאומית נקלטו על תשתית של הזדהות בלתי מעורערת עם עם ישראל ועיגון אישי במסורת וסמלים יהודיים מינקות. זה היה תנאי מוקדם לאבחנתם האינסטינקטיבית בין מימוש עצמי והגשמה עצמית. לרוב, (והיו חריגים בקצה השמאלי), הזדהות זו לא נתערערה גם על-ידי ניתוק מכוון מהסמלים והמסורת עקב דחייתם את דרכו של העולם היהודי המסורתי. אדרבא כפי שכתב שלונסקי "אנו העזנו להתחיל מבראשית כי באנו הלום להמשיך את הדרך7.

לכן על התנועה להגשמה עצמית ציונית למצוא דרך מבחינה חינוכית להנחיל את רעיונות התיקון הכלל-אנושיים דרך הסמלים המיוחדים לעם ישראל. ממילא, זכותנו (ואולי חובתנו) לדרוש את הסמלים האלה. אפילו את אלוהים ניתן לדרוש כסמל לשלמות ואחדות שאפיין את החזון הנבואי של תיקון אדם ועולם. לא נוכל לוותר על הנחלת קשר רגשי לסמלים מתוך חשש לא מבוסס כי הדבר כרוך כהכרח בקבלת נורמות מסורתיות הלכתיות בלתי קבילות עלינו.8

בסיכום

עדה של הגשמה עצמית מתאפיינת על ידי-כך שהיא מקצה את משאביה לעבודה קיומית ורוחנית גם יחד כדי לטפח מודעות ולקדם את שליחותה לתיקון אדם, עם ועולם. החלוצים התמקדו בנסיון לגאול את הארץ על-ידי מפעל ההתיישבות ועל-ידי יצירת חברת מופת "הנסיון שטרם נכשל" (בובר), אולם נראה כי היום דרושה מהפכה תרבותית וחינוכית. לא נבטיח את יכלתנו וייעודנו "להמשיך את הדרך" ללא מחוייבות לעם ישראל ותרבות ישראל בדור הבא; לא נצליח לטפח מודעות רעיונית אם לא נהיה חברה עובדת ולומדת גם יחד.

הגשמה עצמית לפי ראיה זו טוענת כנגד זרמים חילוניים "טהורים" כי רק באמצעות התחנכות לסמלים מקודשים מדורי דורות ניתן להנחיל את ערכי הנצח של עם ישראל. נטישת סמלים אלה חושפת את היחיד ואת העדה לסכנת משבר זהות (שהוא גם משבר תכלית) אשר מובילים למימוש עצמי קיומי מצומצם.

כאמור, במישור הלאומי רעיון ההגשמה העצמית הוא ייחודי לעם ישראל; הוא מהווה ביטוי של הציונות התרבותית לעומת "המימוש העצמי" של הציונות המדינית הרואה במדינה "ככל העמים" תכלית. הציונות התרבותית רואה את הבית הלאומי כאמצעי לשליחותו של עם ישראל לתיקון עצמי ותיקון עולם (ראה למשל "כהן ונביא" לאחד העם). על כן, ניתן לסכם כי חידוש ועדכון רעיון ההגשמה והנחלתו מהווה משימה של הציונות התרבותית של ימינו בכלל ושל התנועה החלוצית בפרט.

גשר הזיו לוטן.


 1ראה: ד"ר ג'יי ב. רורליך, עבודה ואהבה, רשפים, תל-אביב 1983, עמ' 75-15

1א.ד. גורדון, "חיי שעה שהם חיי עולם ולא קרבן" בתוך ד"ר יוסף שכטר, משנתו של א.ד. גורדון, דביר, ת"א, 1957, ע' 86

2מרטין בובר,"העדה (חברותא)" (1918), מתוך נתיבות באוטופיה, ערך אברהם שפירא, עם עובד, 1983, ע' 159

3כל הנושא אינו נלמד כראוי על-ידי בנינו  ראה רשימתי באגרת לחינוך, 80-79, יולי 1987, תק"ם, ת"א, עמ' 80, "ללמד השקפת עולם רעיונית"

4ראה: "תנועה, תנועת נוער, תנועת נוער ציונית: באור"שדמות ק', עמ' 108 (פרק 3 חלק 1 בספר זה)

5"שלח את עמי ויעבדוני"  שמות ט:א

6אברהם שלונסקי, "אלה מול אלה", שירים, כרך א', מהדורה שניה, ספרית הפועלים, ת"א, 1958, ע' 306

7הרחבתי את היריעה בשאלת הבעייתיות של החינוך לזהות יהודית ברשימתי "תגבור לימודי היהדות בבית-ספר קיבוצי", אגרת לחינוך 81, תק"ם, ינואר 1988.