Main menu:

Site search

RSS Logo Web Directory

משמעות הקיבוץ כחלק מהמפעל הציוני

מתוך "במקום" מס' 19, אלול תש"ע – אוגוסט 2010

שתי נקודות קריטיות נשכחו, ואולי נדחקו, בדיונים בני ימינו.  ראשית, הקיבוצים קמו כמסגרות קהילתיות, ציוניות ומשימתיות – אך לא כמטרות לכשעצמן.  שנית, הם לא ראו את עצמם כחילוניים, בלי קדושה ובלי אמונה, אלא כ"יהודים חופשיים, שקיבלו על עצמם מחויבות יהודית-ציונית מרחיקת לכת

ברשימתנו הראשונה, בחנו את משמעותן של המושגים  "המודרנה" וה"פוסט-מודרנה" בהקשר למפעל הציוני המדיני ותרבותי. טענו כי אין אפשרות לתנועה ציונית להיות פוסט-מודרנית. בדקנו את מקום הקיבוצים מתוך מציאות זו. גם במאמר זה אנו ממשיכים לברר את משמעות הקיבוץ כחלק מהמפעל הציוני וכן ההשלכות עליו כבית ודרך.

"השידוך" בין החלוצים והממסד הציוני

הקבוצות הראשונות – שלימים ייקראו קיבוצים – קמו על רקע התנאים הקשים שעמדו בפני המפעל הציוני בראשיתו. מסגרתה של הקבוצה הייתה מתאימה לשאיפות הסוציאליות של החלוצים וכן לאמצעים המוגבלים שעמדו לרשות הממסד הציוני. "השידוך" בין החלוצים והממסד הציוני נעשה על ידי ארתור רופון, המקצוען המבריק אשר ניהל את משרד התנועה הציונית בא"י. ללא נכונותו להמר על החלוצים ורעיון הקבוצה השיתופית, ספק אם הקיבוץ היה קם. (ובכלל – סימן שאלה שמדינת ישראל הייתה קמה ללא עבודת התשתית של ארתור רופין – אדם שלהערכתי אינו מוערך דיו בהיסטוריה הציונית).

אמצעי ולא מטרה

שתי נקודות קריטיות נשכחו , ואולי נדחקו, בדיונים של ימינו. ראשית, הקיבוצים קמו כמסגרות קהילתיות ציוניות משימתיות-ייעודיות ולא כמטרות לכשעצמן. מטרתם הייתה כפולה. מבחינת הציונות המדינית, הם היו מסגרות אשר הוכיחו את יכולתן לבסס תשתית חקלאית לישוב יהודי שעיקרו תמיד היה עירוני.

 לימים, חשיבותם למימוש הציונות המדינית התבטאה בהיותם אמצעי להבטיח את הגבולות העתידיים של המדינה בדרך. מאידך, כביטוי של הציונות התרבותית, החלוצים ראו את עצמם כמבצעים מהפכה תרבותית-ערכית בחיי העם. משימתם הייתה להוות דוגמה ערכית למדינה היהודית בדרך. אך בשני המקרים הקיבוץ היווה מסגרת למטרה – ולא מטרה לכשעצמו. א. ד. גורדון נתן ביטוי לכך על רקע הקמת מושב העובדים.

"אין להעמיד את מפעלנו הלאומי והאנושי על צורה מסוימת…שוכחים שהעיקר הוא האדם ולא הצורה. דווקא בצורות שרואים אותן כשלמות ביותר עשויים האנשים לשכוח את העיקר כי הם סומכים על הצורה שהיא תתקן את הכול…"1

היהודים החופשיים

נקודה שניה שנשכחה היא קשה יותר להפנמה בימינו. החלוצים הראשונים היו אנשי אמונה. הם באו מרקע מסורתי מאמין והמירו את אמונתם מיהדות מסורתית אל אמונה בדרך מסוימת – בציונות תרבותית סוציאליסטית. הם דרשו את דרכם לא רק מההגות והמעש של הסוציאליזם על גווניו, אלא גם מהמורשת היהודית – בפרט מהמרכיב הנבואי בה. הם לא ראו את עצמם כחילוניים – בלי קדושה, בלי אמונה. הם ראו את עצמם כ"יהודים חופשיים". כיהודים חופשיים הם השתחררו מכבלי היהדות המסורתית-הלכתית-רבנית. במקום הם קבלו על עצמם מחויבות יהודית-ציונית מרחיקת לכת.  בחוברת "שורשי יניקה", תיאר יריב בן אהרון את עמדתם כ"יהדות ריבונית".2

כך, בדרכם הייחודית, החלוצים היו למבצעים/מגשימים של התנועה הציונית המודרנית. בל נשכח – באותם הימים של ראשית המאה ה-20, האופציה של הגירה לאמריקה וארצות אחרות הייתה האופציה "המציאותית" שמיליונים בחרו בה. ואם כבר אופציה אידיאולוגית – ה"מפה" האידיאולוגית שהציע ה"בונד", הצטרפות והתמזגות במאבק סוציאליסטי-מעמדי כלל עולמי, היה נראה יותר הגיוני לרבים.

אברהם שלונסקי נתן ביטוי לאמונה ציונית-תרבותית של דורו כי "נצח ישראל לא ישקר" כאשר הוא כתב: "…בצומת דורות שבין לילה ושחר/ אנו העזנו ליצור מבראשית/ כי באנו הלום להמשיך את הדרך/…3

***

אנו מדברים על קיבוץ "כבית ודרך", ביטוי שעלה בימי הוויכוחים הגדולים על מהות הקיבוץ בין התנועות ההיסטוריות.. הביטוי חזר לקדמת הבמה גם בשנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר נראה היה שהקיבוץ מתבסס במידת מה כקהילה רב-דורית. (למשל בדיון שהתקיים באיחוד הקבוצות והקיבוצים בין מוקי צור וסטנלי מרון). תיאור זה מקובל עלי גם היום אך מחייב בחינה.

כבית, מוטל על הקיבוץ לספק צרכים פיזיים של החברים וילדיהם. כמו-כן, על הקיבוץ לאפשר מימוש עצמי לפרט בתחום העבודה והאהבה.4

בקהילה ייעודית, "עבודה" משמע עיסוק יצירתי על כל היבטיו, אישיים וקהילתיים, וכן משימתיים-ייעודיים. כל אלה מקנים זהות ליחיד/ה ולקהילה. בהקשר זה, כלולה הפעולה בוועדות, בחג ומועד, בחינוך מעבר "ליום עבודה" הרשום ברישום עבודה. כמובן, רישום עבודה חייב לכלול את הסעיף, "עבודה בתנועה".

ואהבת לרעך כמוך

גם את המונח "אהבה" יש להבין בהרחבה. אין מדובר רק ביחסים הבלתי מותנים עם יקיריך אלא גם בזיקה ובהתמזגות בחברה בה ניתן לממש "ואהבת לרעך כמוך." מעבר לכך, אני סבור שמדובר לקשר בלתי-אמצעי לנוף, כפי שהוא בא לביטוי בשירו של חיים ברקני ב"כאן ביתי אל מול גולן" (במקרה שלי בלוטן: אל מול אדום). בלעדי תנאים המאפשרים מימוש עצמי בעבודה ובאהבה, לא תיתכן "אהבת הבית" לאורך ימים.

תנאי מוקדם, אך לא מספיק

העיתון, "במקום", מועיד את עצמו "לאנשים שאוהבים קיבוץ". זיקה רגשית למקום ולרעיון מהווה תנאי מוקדם לאלה המבקשים להכות שורש בקיבוץ כבית וכדרך. תנאי מוקדם – כן. תנאי מספיק – לא.  הקיבוץ כבית בלבד ללא דרך – משמע בית פוסט-מודרני.

קיבוץ שבו גם דרך יכול להיות חלק של תנועה מודרנית בעלת מסר לעצמה ולסביבתה האזורית, הלאומית ואף מעבר לכך.

***

ברשימתנו הבאה, הבא ננסה לבחון את ההשלכות של היות הקיבוץ לא רק בית כי אם גם דרך וזאת על רקע המאה הפוסט-מודרנית הנוכחית.


1א.ד.גורדון, "הקבוצה, מושב העובדים וכו' – לא הצורה היא העיקר" (1921), מתוך יוסף שכטר, משנתו של א.ד. גורדון, דביר, ת"א, 1957 , ע. 95

2ראו ניתוחו של יריב בן אהרון על הפרספקטיבה ההיסטורית. "על שלושה שלבים בדרכו של עם ישראל: מסמכות רבנית לרבונות לאומית", שורשי יניקה של הגרעין החלוצי , מהדורה מתוקנת, המכינה ע"ש יצחק רבין, 2005, ע. 178.

3אברהם שלונסקי, "אלה מול אלה" (1930), שירים, ספרית הפועלים, 1954, כרך 1 – ע. 306.

4בהבנתי את הנושא "עבודה ואהבה", אני הולך בעקבות ג'יי רורליך, עבודה ואהבה (1980), עברית : בית דביר – הוצאת רשפים, ת"א, 1983 – מבוא, חלק 1 וחלק 2.