Main menu:

Site search

RSS Logo Web Directory

מטרת החוויה הישראלית: ציונות או פרו-ישראליות השלכות לפרויקט "אורן"

מתוך: תרבויות נפגשות: על חינוך יהדות וקיבוץ, עורך אשר שקדי, אוניברסיטת חיפה אורנים, 1994, עמ' 100-90. "פרויקט אורן" הוקם כתכנית ניסיונית "לשדרג" תוכן יהודי באולפנים לעברית בקיבוצים נבחרים.

על מנת לדון בנושא "החוויה הישראלית: ציונות או פרו-ישראליות" יהיה עלינו לבדוק את שורשי האבחנה בין שני מונחים אלה. שמעון הרמן, בספרו זהות יהודית: מבט פסיכולוגי-חברתי1 מעמיד בפנינו את הרקע לאבחנה בין ציונות ופרו-ישראליות: "אופיו הדרמתי של מפעל בניית המדינה, לנוכח המתקפה המתמדת מצד שכנותיה הערביות ומשימת קיבוץ גלויות העצומה כל אלה הפכו את המדינה למוקד תשומת הלב. חרדה מובנת שלא להיכנס לעימות עם חוגים לא ציונים, התומכים בישראל (אם בגיוס כספים ואם בדרך אחרת) הביאה את הציונים לערפול הנושאים האידיאולוגיים ולהצגתה של הציונות כמשהו שעולה אך במעט על פרו-ישראליות, המקובלת על הכל".

אכן, הפרו-ישראליות היא היום נורמה בקהילות היהודיות בעולם המערבי והיא עמדה מקובלת כביטוי מובהק של הזהות היהודית בקהילה המאורגנת. בהקשר זה נראה לנו, כי מטרת החוויה הישראלית, כפי שמשתקפת במרבית התכניות הקיימות, היא לחזק את הזהות הפרו-ישראלית של החברה היהודית הקיימת בתפוצות. העובדה שבאחוז מאד קטן של מקרים החשיפה לישראל מביאה גם לתוצאות אחרות (למשל: עליה), אינה משנה את הקביעה, כי החוויה הישראלית נראית כעוד נדבך רציני בחומת-מגן נגד התבוללות, שהקהילה היהודית מנסה לבנות, על מנת לאפשר המשך קיומה בתפוצות. במקרים רבים קיימת התייחסות אל החוויה הישראלית כאל סם פלא ממש, המקנה זהות יהודית, "אינסטנט", וכן חיסון לטווח ארוך נגד התבוללות. על כן טבעי היה, שכאשר הוקמה הועדה לחינוך יהודי מטעם הסוכנות ב1984-, היא הקימה ועדת משנה לחוויה הישראלית.2  פרויקט "אורן", כזכור, הוקם ב1986- בהקשר זה.

התייחסות מוסדית לאבחנה בין ציונות ופרו-ישראליות

ועדת המשנה לחוויה הישראלית סיגלה לעצמה גישה "שיווקית" לכל הנושא של החוויה הישראלית. לאחרונה הודיע הנדיב הקנדי צ'רלס ברונפמן קבל עם ועדה, בעצרת הכללית של הפדרציות היהודיות, אשר התקיימה בבולטימור בנובמבר 1991, כי מטרתו היא, שכל נער ונערה יהודיים בצפון אמריקה יחוו את ישראל.3 קרן "ק.ר.ב." של ברונפמן משתפת פעולה עם פרויקט השיווק של ועדת החינוך של הסוכנות (היום חלק מהרשות המשותפת לחינוך יהודי-ציוני) במחקרי השיווק.

לעומת ההשקפה של ברונפמן, הרב אשר הירש, אשר כיהן כיו"ר עמית של ועדת המשנה לחוויה הישראלית, מודע לכך, שלא כל חוויה ישראלית היא בהכרח ציונית. לדעתו, "על החוויה הישראלית להיות בעלת אורינטציה ציונית. תכניות רבות מבין הקיימות מתעלמות לחלוטין מן העניין הציוני.4

נראה לנו, מתוך השתתפות אישית בדיונים, אשר הביאו להקמת הרשות המשותפת לחינוך יהודי-ציוני, כי אין כאן בעיה "סמנטית" אלא בעיה מהותית. היה צורך במאבק להכניס את המילה "ציוני" כחלק משם הרשות. הרב אשר הירש ניסה להגדיר את הרשות בשפה האנגלית Joint Authority for Zionist Jewish Education. בסופו של דבר התקבל השם ה"רך" יותר Authority for Jewish Zionist Education. היו רבים שלא הסכימו אף לניסוח זה וביקשו לכנות את הרשות כ"רשות לחינוך יהודי".

כדי להבין את המשמעות של חינוך יהודי-ציוני לעומת חינוך יהודי, המכיר במרכזיותה של מדינת ישראל כמקור לחינוך יהודי, עלינו לברר את מקור האבחנה מבחינה רעיונית.

ציונות מדינית השורש הרעיוני של פרו-ישראליות

השורש הרעיוני של הפרו-ישראליות היום היא הציונות המדינית של אתמול. הציונות המדינית של אתמול הגשימה את היעד של הקמת מדינת היהודים. נשארו רק שני אפיקים לפעולה. אפיק אחד היה והנו לתמוך מן התפוצות במדינה אשר קמה. הדרך השניה היא לעלות ארצה ולהפוך לאזרח של המדינה. מעטים הציונים שבחרו באופציה השניה. האופציה הראשונה, כאמור, נהיתה לנורמה של יהדות התפוצות בעולם החופשי. כאשר החוויה הישראלית, ובפרט החוויה הקצרה, נגזרת מיסוד רעיוני זה (במודע או שלא במודע) אין בכוחה לעשות יותר מאשר להקנות זהות יהודית פרו-ישראלית, או במספר קטן של מקרים לדרבן לעליה ארצה. במקרה זה החוויה הישראלית מתגברת את הזהות היהודית כזהות אתנית ככל העמים. המאפיין את שני המצבים הוא, שהם מאשררים מציאות קיימת של הקהילה בתפוצות מחד ושל מדינת היהודים מאידך. למעשה ה"מסר" המורכב של הפרו-ישראליות הוא שניות בין התפוצות וישראל תוך כדי קשר ואחריות הדדית.

הציונות התרבותית כמקור לזהות ציונית של שליחות

לא כן הדבר כאשר נקודת המוצא של חוויה חינוכית ישראלית היא בציונות התרבותית. היה זה אחד-העם עצמו, אשר סיפק מערכת, שממנה ניתן לשאוב מודל של ציונות שונה מהציונות המדינית, המולידה זהות יהודית-ציונית ולא רק פרו-ישראלית.

לעומת הציונות ההרצליאנית, אשר ראתה כמשימה הקמת מדינה "ככל העמים", עמדה הציונות התרבותית על האופי היחודי של עם ישראל. במסתו משנת 1893 (ארבע שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון) תאר אחד-העם את היחוד של עם ישראל כנובע מהמתח שבין "כהן ונביא".5 הכוהן מופקד על החברה הקיימת. הנביא פועל בשם שינוי מתמיד בכיוון של תיקון עולם. המתח ביניהם היא האיכות היחודית בעם ישראל. איכות זו היוותה את תרומת עם ישראל למשפחת העמים בכלל. כאשר חרב הבית השני ופסקה הנבואה (ונמסרה למעשה לרבנים אשר באו במקום הכהנים), אבדה לתרבות ישראל משמעותה הכלל-אנושית. אחד-העם ציין כי אמנם היהדות יכולה היתה להמשיך ולהתפתח אך בקורות העמים היא פסקה מלהיות גורם משמעותי. עם פרוס העידן החדש נחשפה היהדות למציאות חדשה חסרת תקדים. הקהילה המסורתית, אשר היוותה מעין תא בידוד ליהדות, התפוררה. הציונות התרבותית גרסה, כי ללא ריכוז לאומי ומרכז רוחני בארץ-ישראל לא יהיה קיום לתרבות יהודית גם בתפוצות. אחד-העם סבר, כי הקיום של תרבות עם ישראל בעידן החדש תלוי בהחייאת המתח שבין כהן לנביא (במלבושים הולמים לתקופה).

כאן היה הבסיס הרעיוני-יהודי לתנועות, אשר לימים עסקו בתיקון עולם ברוח ציונית (התנועה החלוצית בראש ובראשונה). אבל כאן גלום גם מודל חיים במתח (בונה) לעד ליחיד ולחברה. אין כאן אפשרות להגיע לנחלה ולמנוחה "ככל העמים" לא על ידי עליה ארצה ולא על ידי השלמה מתוך עמדה פרו-ישראלית בתפוצות. העמדה הציונית-תרבותית אינה מרפה מלתבוע תכנית-פעולה מן היחיד ומן החברה למען תיקון האדם, העם והעולם. הציונות התרבותית היא עניין לא רק של זהות סבילה, אלא של שליחות מתמדת פעילה.

השלכות חינוכיות

החוויה הישראלית המונחית (ביודעין ושלא ביודעין) על ידי גישה פרו-ישראלית, מבקשת להנחיל עמדה וזהות חופפות לנורמות של הקהילה היהודית המאורגנת הקיימת.

החוויה הישראלית המונחית בגישה ציונית תרבותית, מחנכת בתוך תהליך מתמשך אל תיקון ליחיד ולעם. הציונות התרבותית מחנכת, איפוא, לחיי שליחות. במציאות, לעתים קרובות קיים ערבוב בין גישות של ציונות מדינית ותרבותית, ובפרט בתכניות לזמן ארוך. שתי הגישות אינן בהכרח מנוגדות, אך לרוב האורינטציה של הציונות התרבותית פשוט חסרה. על כן קיים הצורך לנסות ולהגדיר אמות-מידה לחוויה הציונית לעומת החוויה הפרו-ישראלית בארץ.

כל חוויה ציונית היא ודאי פרו-ישראלית. אך חוויה פרו-ישראלית היא חוויה ציונית רק בפוטנציה. רצוי לציין, ששתי הגישות יכולות גם להשלים זו את זו. השתתפות בחוויה ישראלית קצרה מהסוג הראשון יכולה להביא, כחלק מתהליך, להשתתפות בחוויה ציונית בהמשך.

חוויה ישראלית ציונית אמות-מידה

  1. החוויה בארץ היא חלק מתהליך חינוכי-ציוני ארוך טווח בין אם בחינוך פורמלי ובין אם בחינוך בלתי-פורמלי. החוויה בארץ, שאין לה המשך בתהליך חינוכי, השואב השראה מחוייה בישראל, כאשר חוזר החניך לחו"ל, אינה עומדת באמת-מידה זו.
  2. על החוויה הישראלית הציונית לאפשר לפרט לעבור תהליך אישי ערכי. על מנת להשיג מטרה זו נחוץ רציונאל בעל מרכיב חוויתי משולב במרכיב לימודי. על התכנית להביא להתמודדות קוגניטיבית בשאלות ערכיות כגון טבעו וערכו של האדם, קהילה, שליחות, השקפה חברתית כוללת לגבי "תורה, עבודה וגמילות חסדים". המטרה היא לא לכפות תשובות אלא להעלות שאלות ערכיות למודעות, ולהשאיר את החניך/חניכה במתח של שאלות פתוחות לגבי עמדותיו/עמדותיה בהמשך.
  3. קיימת חשיבות מיוחדת להקשר החברתי של החוויה, החייבת להתקיים בתוך קבוצת התייחסות יציבה יחסית, בה היחיד עובר תהליך של שינוי ערכים בהשפעת דמויות לחיקוי בעלות נורמות ערכיות ציוניות הניתנות להזדהות.
  4. כדי לקיים את אמות המידה שלעיל, יש לקיים את החוויה בסביבה/סביבות מחנכת/ות מהבחינה הציונית. על מנת לעשות זאת, הסביבה החברתית חייבת להיות מאורגנת. כאן מדובר גם על מיסוד מסויים של הקבוצה העוברת יחד את החוויה, וכן מיסוד של הסביבה בה הקבוצה שוהה.
  5. לגישה החינוכית המוצעת כאן דרוש זמן. אכן, קיימות חוויות קצרות-טווח, אשר בשל עוצמתן מטביעות חותם קבע מבחינת זהות או עמדה כלשהי. אולם, שינוי ערכי מקיף מחייב זמן ויציבות של סביבה מחנכת. סבורני שנחוצים לא פחות מחצי שנה ואולי שנה, כפי שמציין שמעון הרמן, להתחנך לציונות פירושו להיקלט ולגדול בתוך קבוצה בעלת נורמות ציוניות ואפשרות זאת אינה קבילה בחוויה לזמן קצר.6

לא על הזמן לבדו

כמובן, הגורם של זמן לבדו, אפילו בסביבה ציונית לכאורה, אינו ערובה לדבר. במשך 40 שנה נערכו תכניות שנת-הכשרה בתנועות הנוער והשפעתן המצטברת היתה מזערית. עמדתי על תופעה זו בהרחבה במקום אחר.7 (אפשר, אמנם, להוציא את בני-עקיבא מכלל זה, אך השפעת התהליכים בציונות הדתית אורתודוכסית היא שולית לקהילה הרחבה יותר בתפוצות). לרוב, שאב הרציונאל של תכניות שנת הכשרה (אם בכלל היה) מהציונות המדינית והיווה שנת נסיון בארץ. הרעיון היה (ועודנו) לפתח הזדהות, בעיקר בצורה חוויתית, עם המדינה ומגזר רעיוני זה או אחר בתוכה. לא היה נסיון מודע בתכניות אלו להעביר תהליכים ערכיים אישיים על ידי תכנון מראש של היבטים קוגניטיביים ורגשיים. החניכים באו מהתנועה ולכאורה חזרו לתנועה, בה חוויה מסוג זה בארץ היתה נורמה חברתית. אך החניכים לא חזרו עם כלים, אשר איפשרו התמודדות ערכית עם סביבתם.

מצד שני ישנן תכניות לימודיות (למשל: שנה שלישית באוניברסיטה) מנותקות מכל תהליך חינוכי לפני ו/או אחרי החוויה בארץ. גם תכניות אלו אינן מהוות בסיס לקיום תהליכים לשינויים ערכיים בקרב המשתתפים ואין בהן סביבה מחנכת. ושוב יש להדגיש כי מהבחינה של זהות פרו-ישראלית יהודית התכניות הן משמעותיות לגבי הפרט המשתתף בהן.

לאור האמור כאן היכן עומדים המכונים לחוויה יהודית בקיבוץ,8 של פרויקט "אורן", כפי שהוא מעוצב כעת? נודה, שפרויקט "אורן" אינו עומד באמות-מידה של חוויה ציונית. החוויה היא גבולית מבחינת אורך זמן. אמנם קיים רציונאל מודע להנחלת זהות יהודית על בסיס החוויה הקיבוצית, אך אין חינוך ערכי קוגניטיבי שיטתי. לבסוף, פרויקט "אורן" אינו חלק מתהליך בחינוך יהודי ציוני, אלא ארוע בודד בחיי הפרט המשתתף בתכנית. בסיכום נראה לנו כי פרויקט "אורן" חותר להיות חוויה איכותית בארץ המקנה זהות יהודית פרו-ישראלית עם גוון נוסף של אוריטנציה קיבוצית.

מה תתן חוויה ישראלית-ציונית לתפוצות

לאחר דיון באמות-מידה של חוויה ישראלית ציונית קיימת שאלה נוספת: כיצד נשכנע את יהדות התפוצות, שדווקא חוויה ציונית, לעומת זאת הפרו-ישראלית, היא לטובת הקהילה בתפוצות?

שמעון הרמן חזה את האתגר העומד בפני הציונות בתפוצות באורח כללי, כבר לפני 30 שנה: "על מנת שהציונות תתקבלעל היהודים לראות בה תשובה לצרכיהם החיוניים. טבעם של צרכים אלה אינו תמיד מובן ליהודים עצמם, וזיקת הציונות לצרכים אלה, גם כאשר הם מוגדרים, אינה תמיד מובנת דיה".9

החוויה הציונית חשובה ככלי חינוכי ליהדות התפוצות, כי היא אמורה להנחיל לא רק זהות יהודית, אלא גם גיוון של שליחות יהודית. התוצאה של חוויה ציונית אמורה להיות הנחלת המתח היהודי-ציוני כמרכיב בנפש היחיד. מתח כזה מהווה תנאי מוקדם לפעולה של שליחות, כפי שהוסבר לעיל. התהליך הציוני-תרבותי נגזר מהנחלת מתח, אי-השלמה עם מצב לא-מתוקן ביחיד, בעם, בעולם.10 על כן, כאידיאל, הוא חותר אל אדם בעל מחוייבות (לא רק זהות) יהודית. אי השקט הנפשי אמור לדרבן את היחיד לאמץ תכנית פעולה, שמטרתה תיקון עולם. על מנת להגשים תכנית פעולה זו נזקק האדם לאחרים, המוכנים לדבוק באותה תכנית פעולה. על כן התוצאה של החינוך הציוני-תרבותי הוא אדם במתח ציוני בעל חזון כלשהו של חברה יהודית-ציונית אחרת בארץ ובגולה.

זאת תכונה נפשית נחוצה לא פחות להמשך קיום יוצר של יהדות התפוצות מאשר היא נחוצה לתנועת הגשמה. אדרבא בביוגרפיה האישית של רבים מפעילי הקהילה בתפוצות, אשר לא הגשימו, המתח היוצר נשאר ופועל. ודווקא לפעמים נדמה, כי קל יותר לקיים תבנית נפשית "ציונית" של שליחות בחו"ל, מאשר אחרי העליה ארצה. בארץ של היום קשה מאד להישאר במתח של שליחות ציונית. היום נדמה, כי רק חוגים מסויימים במגזר הדתי נותנים לערך "שליחות" לגיטימציה חד-משמעית. ודאי שהתנועה הקיבוצית כעת שרויה ביחס דו-משמעי לערך השליחות.

לי נראה, כי עתידה של יהדות התפוצות (ובפרט יהדות ארה"ב) תלוי במחוייבות המוציאה לפועל. זהות בדרך כלל סבילה אינה מספיקה. ללא מחוייבות בקנה-מידה רחב יהיה המירקם הקהילתי תלוי בשכבה של מקצוענים ובקבוצה של נדבנים עשירים, אשר תפקידם לפרנס את המקצוענים. אך קהילה סבילה לא תתארגן סביב משימות (כולל ריכוז אמצעים לפרנס את שכבת המקצוענים). גם לא ברור איזו סביבה חינוכית תיצור קהילה כזאת לדור הבא, אשר עתידו מבחינה דמוגראפית מעורפל בכל מקרה.11 האם בקרב האוכלוסיה הלא-אורתודוכסית הפנמת הערך של שליחות יהודית-ציונית תשפיע על שעור נישואי תערובת ו/או שעורי הפריון ו/או נכונות להנחיל לילדים ערך השליחות? (זאת תקוה אך השאלה פתוחה).

שליחות לתיקון עולם והחוויה הישראלית

בדרך של השוואה ערכית נאמר, כי הפרו-ישראליות מתבצעת ברוח של מחוייבות חברתית לקבוצת השתייכות. במידה רבה היא נגזרת, ערכית-יהודית, מהמושג "כל ישראל ערבים זה לזה". מתוך כך פרו-ישראליות היא ערך, הקשור גם למתן צדקה וגמילות חסדים. אין ערכים אלה מנוגדים, חלילה, לשליחות. אולם יש להבחין בינם ובין שליחות לתיקון אדם, עם ועולם ברוח ציונית.

כאמור לעיל, הפנמת הערך של שליחות כרוכה בנכונות ליטול חלק יחד עם אחרים, להגשמת תכנית-פעולה (תהיינה מטרותיה הציוניות-רעיוניות אשר תהיינה). נשים לב, כי הערך הנקרא "שליחות" מהווה מקבץ ערכי, אשר כולל גם את הקהילה וערכו המקורי של האדם כבעל רצון חופשי, המסוגל ליטול על עצמו משימות של עיצוב פני החברה.

ליחיד, תכנית-פעולה של שליחות מהווה תהליך תדיר של פריקת מתח ציוני וטעינתו מחדש. מהבחינה הנפשית השליחות היא פעולה (מעין עבודה יצירתית), אשר פורקת מתח של תוקפנות המצוי בכל אדם. הפעילות שבשליחות נותנת סיפוק על ידי כך, שתוך כדי הנסיון לעצב את הסביבה החברתית הפרט מעצב את עצמו ומגדיר את זהותו בהקשר לסביבתו. מאידך, השליחות גם נותנת אפשרות להתמזג עם המשימה ועם המסגרת הארגונית-חברתית (למשל תנועת נוער), הנושאת שליחות. מדובר על מעין יחס של אהבה. משמע אחד ממרכיבי הפורקן המיני.12

ההירתמות הנפשית הזאת (עבודה ואהבה גם יחד) מאפיינת כל שליחות. היא תופעה שיכולה להיות בונה וחיובית או ההפך. היות והמשימה של תיקון עולם היא אין-סופית, כל השלמה של משימה תגרור בעקבותיה שליחות חדשה (טעינה מחדש של מתח, השואף לפורקן).

כל תהליך של תיקון חברתי הוא בהכרח גם תהליך פוליטי, בהיות הפוליטיקה התורה והאמנות של עיצוב פני החברה על ידי האדם. לתכנית פעולה פוליטית ארוכת-טווח דרושה מסגרת חברתית לביצועה. מסגרת חברתית דרושה גם על מנת לספק ליחיד את מערכות המשוב לפריקת מתח וטעינתו מחדש כפי שתואר לעיל.

בחוויה הישראלית הציונית, התוכן, הרוח והמעשה של השליחות היהודית יהיו ממוקדים סביב מרכזיותה של ישראל בחיי העם והמחוייבות לרעיון התיקון. על תכנים אלה להיות מוקרנים על-ידי דמויות, המגלמות בחייהן אהבת עם ישראל וארץ ישראל ורעיון כלשהו של תיקון.

התאור לעיל הוא פרופיל נפשי ערכי-חברתי יותר מאשר צילום מצב של עמדות רעיוניות. במקום אחר הרחבתי את היריעה מבחינת האופי הרב-תחומי המקצועי של תהלךי חינוכי יהודי-ציוני וביסוסו על פסיכולוגיה חברתית.13 חשוב לציין שפרופיל נפשי-ערכי זה יאפיין זהות יהודית-ציונית הן בארץ והן בחו"ל. אין לי ספק כי חוויה ציונית של שנה בארץ יכולה להוות גורם מכריע בעיצוב נפשי מסוג זה בתנאי שהחוויה היא מתוכננת לכך והיא חלק של תהליך.

אודה לפנינו מודל תיאורטי המחכה לאישושו על ידי מעקב ובקרה לאורך ציר של זמן ארוך. כל מחקר שיעסוק בנושא החינוך היהודי-ציוני לעומקו יצטרך לפתח מודל תיאורטי רב-תחומי אשר לאורו אפשר יהיה לבחון את ההשפעה הערכית-התנהגותית של יחידים וקבוצות.

בתנועה הקיבוצית יש לנו אינטרס מיוחד לקדם תהליך של חינוך יהודי-ציוני עם חוויה ציונית בארץ במרכזו. בסופו של דבר לקיבוץ תהיה משמעות רק במידה שהוא מהווה לא רק בית ליחיד ולמשפחה, אלא גם דרך של שליחות לקהילה מעין דרש מודרני על המונח "קהילה קדושה". הגיוני, כי יתפתחו יחסי-גומלין חיוביים בין הקיבוץ והחוויה הישראלית-ציונית ליהודי התפוצות. היוכל פרויקט "אורן" לקדם משימה זו?


1שמעון הרמן, זהות יהודית: מבט פסיכולוגי-חברתי, הספריה הציונית, ה.צ.ע., ירושלים, תש"מ, ע' 96

2ראה הדיווחים אשר הוגשו לועד החינוך בשעתו Nativ Policy Planning Consultants  החוויה הישראלית: תכניות חינוכיות בישראל, דו"ח לועד חינוך של הסוכנות היהודית, יוני 1986 (אנגלית) וכן  Steven M. Cohen, Jewish Travel to Israel: Incentives and Inhibitions among U.S.A. Canadian Teenagers & Young Adults, Jewish Education Committee of the Jewish Agency, Ruder, Finn & Rotman, July, 1986.}

3לאחרונה החלה תכנית זו להתגשם כתכנית Birthright  זכות מלידה לכל נער ונערה יהודי/ה לבקר בארץ.

4הרב אשר הירש, "ישראל כמקור לחינוך יהודי", כיוונים 2 (39), ה.צ.ע. המחלקה להסברה, דצמבר 1990, ע' 91

5אחד-העם, "כהן ונביא", על פרשת דרכים כרך א' קעד-קפג, דביר, ת"א, תשכ"ד

Simon Herman, “The Social Psychology of Zionist Education", Forum, W.Z.O., Jerusalem, Jan 1962, p. 846

Michael Langer (Livni), “Kibbutz Renewal: Can Youth & Youth Movements from the West Play A Role?”, Shdemot 25, 19867

8אותם אולפנים לעברית בקיבוצים אשר השתתפו בניסיון של "פרויקט אורן".

9שם  ע' 87, Simon Herman, Forum

10ראה גם בפרק זה  חלק 1  "תנועה, תנועת נוער, תנועת נוער ציונית"

11ראה: “Highlights of the CJF 1990 National Jewish Population Survey", Council of Jewish Federations, 1991.

12להעמקה נוספת באופיין הפסיכולוגי של עבודה ואהבה ראה את ספרו של ד"ר ג'.ב. רורליך, עבודה ואהבה, הוצאת רשפים, בית דביר, תשמ"א. לדעתי, הפעילות של שליחות מספקת פורקן גם לדחף התוקפני וכן לדחף המיני.

13מיכאל לבני "החינוך לציונות: נייר עמדה", המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה, ה.צ.ע., ירושלים, ניסן תשמ"ט (אפריל 1989), ע' 5-4. ראה בפרק זה חלקים 3 ו-4: "לחינוך יהודי ציוני" ו"חזון לחינוך ציוני בדורנו".