Main menu:

Site search

RSS Logo Web Directory

הסמכות בתל"ם-נוער

מתוך מועצה חינוכית ראשונה, קיבוץ יהל, תל"ם-נוער, ירושלים 1980

הנסיון להקים תנועת נוער עצמאית במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת, מעמיד אותנו מיד בפני השאלות: כיצד תקבע תנועה זו את דרכה החינוכית והיהודית ומהיכן סמכותה לפסוק לעצמה הלכה? כמובן, שאלה זו קשורה לשאלת הסמכות לתיקון בכלל. תנועת נוער עצמאית של התנועה ליהדות מתקדמת היא מעין שילוב של תכנים רפורמיים, ציוניים כלליים, וחלוציים. על ידי כך יורשת תל"ם-נוער מסורות שונות ומורכבות לגבי שאלת הסמכות.

תל"ם-נוער יונקת משתי מסורות רעיוניות זאת של התנועה הרפורמית, וזאת של התנועה החלוצית. שתי תנועות אלו גם יחד היוו תנועות תיקון אשר קמו לעם ישראל בעידן החדש. בדרכים שונות שתיהן ניסו לצקת תורה ותוכן חדש בעם היהודי תוך הפרדה בין היסוד הדתי ובין היסוד החברתי שביהדות.

הרפורמה הקלאסית אשר התפתחה בראשית המאה הי"ט, שללה את היהדות כגורם לאומי-חברתי. לעומת זאת, היא קיבלה את היסוד הדתי תוך נסיון להתאימו אל רוח הזמן ולנסיבות של חיי אזרחים בני דת משה המעורים בתרבות המערבית. גישת הרפורמה לדת התבססה על מסקנות של מחקר היסטורי אשר הראה כי היהדות אמנם התפתחה והשתנתה במשך הדורות ובהתאם לנסיבות חברתיות משתנות.1 הרפורמה מלכתחילה שללה את הסמכות של היהדות הרבנית. היא ראתה בעמדותיה הבלתי-מתפשרות של היהדות הרבנית אחד מהגורמים להתפשטות תנועת ההתבוללות ועל כן איום על עצם המשך קיום היהדות כאשר רבים החלו נוטשים אותה.

התנועה החלוצית מצידה שללה את היסוד הדתי ז.א. אמונה והלכה. לעומת זאת, החלוציות חייבה את היסוד החברתי-קהילתי-לאומי שביהדות אך תבעה שינויים מרחיקי לכת בהיערכות חברתית של העם.

עיקרי התיקון: שיבת עם ישראל לארצו, תחיית השפה והתרבות העברית, מסגרת קהילתית-שיתופית, עבודת כפיים ועבודת אדמה. אך חשוב מכל להבנת הנושא שלנו נשללה הסמכות החברתית שבברית בין היהדות הרבנית ובין פרנסי הקהילה אשר אפיין את חיי העיירה היהודית במזרח אירופה. עיוותים אלה גם נראו לתנועה החלוצית כאחד הגורמים המניעים יהודים רבים להתבולל בתוך תנועות סוציאליסטיות כלל אנושיות המנוגדות, עקרונית, לביטוי לאומי-ציוני.

מקורות רעיוניים לסמכות

השאלה העומדת בפנינו מה היו המקורות הרעיוניים בתנועות לגבי סמכותן לתקן ומה היה כוחם לפתח "הלכה" לשם כך, אשר נתקבלה כלגיטימית בקרב התנועה.2

בתנועה הרפורמית הסמכות לתיקון היתה (ובמידה רבה עודנה) הפרט ומצפונו. דבר זה נבע באופן טבעי מהיותה של התנועה הרפורמית חלק בלתי נפרד של המחשבה הליברלית-בורגנית מהמאה ה18-. על פי תפיסה זו, דת הינה עניין בתחום של מצפונו האישי של הפרט. נזכור שאחד מהקווים המנחים שבמהפכה הליברלית אשר מיגרה את החברה הפיאודלית היתה ההפרדה בין דת ומדינה. המהפכה הליברלית בישרה את סוף חיי הקהילה. אך ביהדות הקהילה היוותה את הבסיס החברתי והסמכותי לקיום אורח חיים מבוסס על מסורת והלכה. עכשיו כל אחד היה רשאי לדרוש את המקורות ולקיים בהם מצוות כהבנתו. נזכור גם שהרפורמה הקלאסית ראתה את עצמה כמשתלבת במדינות הלאומיות כקהילה דתית בלבד ועל כן במידה רבה ויתרה במודע על סמכות חברתית בקהילה.

מאידך, התנועה החלוצית כלל לא התייחסה לסוגיות סמכות בדת בשוללה את עצם הנושא. אך כתנועה אשר שאפה לשנות את פני החברה היהודית, שאלת הסמכות כן עמדה בפניה. החלוציות נקרעה בין שתי גישות של התנועה הסוציאליסטית לשאלת הסמכות. מצד אחד הסוציאליזם הריכוזי (בין אם דמוקרטי ובין אם טוטליטרי) גרסה כי הסמכות היא בידי גוף מרכז כגון: מדינה, מרכז מפלגה וכדומה. הסוציאליזם הביזורי (הסוציאליזם האנרכיסטי) לעומתו טען כי הסמכות היא בידי קהילות של שותפות חיים בין בכפר ובין בעיר. ניתן לומר שהאסיפה הכללית כסמכות לתיקון חברתי בכל קיבוץ וקיבוץ נבעה מהתפיסה הביזורית. אולם, רוב המיסוד בתנועת העבודה הציונית ובפרט אחרי קום המדינה בהנהגתה, הלך בכיוון הסוציאליזם הדמוקרטי הריכוזי.

בסיכום, הסמכות לתיקון בתנועה הרפורמית ובתנועה החלוצית כאחת מבוסס על עקרון דמוקרטי. אך היות והרפורמה השאירה את כל ההחלטה לפרט, וממילא לא קמו קהילות רפורמיות אשר שאפו לאורח חיים יהודי רפורמי מקיף, לא היתה משמעות חברתית רבה לתיקוני הרפורמה. התיקונים היו פולחניים בלבד. מאידך, התיקון החברתי של התנועה החלוצית אמנם הסתמך על דמוקרטיה קהילתית, והתבצע תוך ניסיון לפתח אורח חיים יהודי ומקיף, אך תיקון זה התעלם באופן עקרוני משאלות "דת" ועל כן לא היתה לכך משמעות לתיקון בתחום התרבותי-דתי.

בתנועות הנוער החלוציות התפתחה מסורת לגבי משמעות הסמכות לתיקון בתנועות הנוער, הסמכות המוסרית. סמכות זו נבעה מהשילוב בין מימד העתיד האישי ובין מימד העתיד של החברה. הווה אומר השינוי האישי בתוך כל אחד במסגרת קהילת תנועת הנוער יצור את השינוי בקהילה היהודית העתידה. בכך יש כבר השלכה ישירה, לפי דעתי, לגבי תל"ם-נוער. מימד זה לוקה היום ביתר "תנועות הנוער" (שהם למעשה בעיקר אירגוני נוער ולא תנועות).3

הסמכות ביהדות

לכאורה, מצוות האל הן הסמכות העליונה ביהדות. אך השאלה המעשית היא, מי הם הפרשנים שעליהם מוטל לפרש את החוקה בתורה ובתורה שבע"פ על רקע נסיבות משתנות מדור לדור? דבר אחד ודאי לא היה בעבר וזאת סמכות הפרט. לפי דעתי זה שיקף מציאות חברתית אחרת. עד העידן החדש הפרט לא היווה אינסטנציה חברתית, היחידה היתה בד"כ בית האב. התפיסה שהפרט נולד חופשי, בעל זכויות אוטונומיות נפרדות מהישות החברתית-קהילתית-שיוכית שלו לא היתה קיימת עד לפני 300 שנה באף חברה.4 מאידך, היו מקרים של ריכוז הסמכות במוסד או באדם כגון: עזרא, הסנהדרין או הנשיאים בתקופת המשנה.

בספרו המשפט העברי,5 מנחם אילון מצביע על היסודות הרבים לסמכות ציבורית ביהדות לעומת או בנוסף לסמכות של חכמים. ככלל הסמכות הציבורית נגזרת ממשפט המלך שהיה משיח ה'. אך הסמכות הזו לא תאמה תמיד את סמכות הנביאים, גם הם שליחי ה' ועוד בתחום הפולחני היתה סמכות לכהנים. לימים, הרעיון של סמכות המלך הועתקה אל הקהילה כאשר כבר לא היו מלכים, נשיאים או הגמוניה רוחנית אחרת מוכרת על כל בית ישראל. בימי הביניים התפתחו קהילות ואיגודים של קהילות אשר חקקו "תקנות קהל" על אף שעל פי אילון "אין אנו מוצאים בהלכה התלמודית כל דיון בדבר מקור הסמכות של הציבור להתקין תקנות".6 אולם אילון מציין כי בשאלות איסור והיתר נשארה בלעדיות לחכמים. ייתכן וניתן לאלץ את המקורות להתפרש בצורה כזאת שקיים בסיס לסמכות קהילתית דמוקרטית יותר רחבה, אך היהדות המתקדמת (לעומת התנועה הקונסרבטיבית) ככלל, לא תוכל ללכת בדרך של פרשנות מאולצת, קל וחומר לגבי תנועת הנוער.

דמוקרטיה כערך ושילובה ביהדות

ככלל, היהדות מעולם לא היתה דמוקרטית.

כמו כן, היהדות לא פעלה על פי עקרונות של שיוויון ערך האדם (בני אדם רבים פשוט היו בחזקת רכוש). כל זה מבלי להתעלם מהעובדה כי ניתן בקלות להשתית רעיונות דמוקרטיים על ספר בראשית. כולנו בני אותו "אדם" שנברא בצלם. מבחינת שיוויון בין המינים אדם וחוה משלימים זה את זו "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". "ויברך אותם אלוהים" (או למשל חזון הושע ב-י"א: "והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי).

עלינו לקבל שתודעתנו המוסרית והאתית התפתחה, מתפתחת, משתנית במשך הדורות. על כן, בהחלט יש מקום ל"שלכת" ביהדות (יבום, חליצה, שמיטת חובות, עונש מוות). אבל אפשרי גם להעשיר את יהדותנו ע"י ערכים מעמים ותרבויות אחרים שניתן ליישב עם המקורות. שיוויון המינים ודמוקרטיה הנם ערכים כאלה. השאלה היא כיצד לפרש את המקורות בכל דור ודור כדי לקרב אותנו לחזון הנבואי המנחה אותנו ביחסים בין-אישיים אשר יתקיימו "בצדק ובמשפט בחסד וברחמים" (הושע ב-כ"א).

 

לאן הגענו?

  1. עלינו לקבל את עקרון ההתפתחות ביהדות הזכות והחובה לכל דור לתקן.
  2. עלינו לקבל את הערך של דמוקרטיה כערך כלל-אנושי גלום לראשונה בתולדות אנוש במקורותינו. נשאר לנו לקבוע כיצד לממש זאת בתל"ם-נוער.

הסמכות לתיקון ביהדות דמוקרטית

כפי שצויין לעיל בדמוקרטיה, כאשר הציבור מחליט, הסמכות יכולה להיות ריכוזית או ביזורית. סמכות ריכוזית פירושה כי הגורם הממלכתי באמצעות מוסדות (כגון הכנסת או בתי-דין) מתקן. הדבר כרוך בהקמת מנגנון של המדינה הריכוזית לשם ביצוע. ביהדות דוגמאות של סמכות ריכוזית הן סנהדרין, רבנות ראשית, מועצת גדולי התורה. סמכות ביזורית משמע כי קהילות מסוגים שונים (עירוניות, כפריות), מקבלות החלטות המנחות ו/או מחייבות רק את חבריהן המשתייכים לקהילה באופן רצוני. זאת דמוקרטיה ישירה.

במדינת ישראל, עקב המצב המדיני הפנימי אשר התהווה, תיקון בתחום הדתי-תרבותי אינו מעשי במישור הממלכתי. זאת מגבלה לא מבוטלת ובפרט בתחומים כגון דיני אישות בהם אין זה מעשי לתקן לקהילה או קבוצת קהילות בלבד. אבל הדגם של סמכות ביזורית בקהילה הקיבוצית (האסיפה הכללית הקובעת את הלכות הקיבוץ) כן ניתן להפעלה בחלק הארי של אורח חיים. האם הדבר יביא לאנדרלמוסיה בגלל התפתחויות שונות בקהילות שונות? לאו דווקא! במשך כמה דורות כבר התפתחה כעין "הלכה" קיבוצית בתחום התיקון החברתי. ברור כי כל קיבוץ ריבוני במידה רבה (קצת משתנה על פי התנועה) בקביעת הלכותיו. אך על אף שקיימים כ-250 קיבוצים בארץ, וכל אחד שונה במקצת ממשנהו, ודאי שניתן לזהות זאת כתנועה אחת.

ההלכה החברתית הקיבוצית היא תולדה של ניסיון חיים וליבון בעיות בחברותא. כך לפי דעתי יצטרך להיות גם בתחום התיקון התרבותי-דתי. כמובן, כפי שצויין, התנועה הקיבוצית שללה משך תקופה ארוכה את מקורות ישראל כמקור רעיוני ראשוני תוך שלילת סמכות מפרשיה. על כן העדיפה התנועה הקיבוצית תורות כלל אנושיות כגון הסוציאליזם שעליהן השתיתה את עולם התיקון. זה לא קביל עלינו.

מאידך טעות תהיה לנו בתל"ם אם ננסה להינתק מעולם ההגות והמעשה מחוץ לעמנו ומדינתנו. גם בעבר זה לא היה ניתן לאורך ימים. תולדותינו בתקופה הפרסית והיוונית מעידות על כך. אך עיקר ה"דרש" חייב להתייחס למקורותינו המצטברים ומסגלים תדיר את ההשפעות החיצוניות.

נקודת המוצא של תל"ם, בפרט של קהילות מקיפות כגון קיבוצינו ותנועת הנוער שלנו, יכולה להיות דומה לזאת של התנועה הקיבוצית. התנועה הקיבוצית לא התחילה עם "שולחן ערוך" או "חוקה" חברתית שאז בדקו ותקנו. הדבר נבנה והתפתח נדבך על גבי נדבך על פי צרכי החיים. לפי דעתי, בתל"ם-נוער קיימים גם התנאים החברתיים הנחוצים להשתרשות תיקונים. על פי חנוך יעקובזון2 התנאים הם:

  1. נכונות עקרונית של הציבור לקבל תיקון.
  2. נכונות של המתקנים לתקן (בתל"ם-נוער ובקיבוץ אין צורך להבחין בין שני תנאים אלה).
  3. "תפקוד" משופר של המסורת הגברת "קבילות ההסבר" אנחנו רשאים ועלינו לקבוע האם זה "עובד" בשבילנו ואולי אף מוסיף לתחושת הייחוד שבפעילות התנועתית.

אכן, עצם התהליך של התמודדות, לפי דעתי, הוא מייחד מותר לומר הוא מקדש. גישה עקרונית זו גם מהווה תשובה לאלה הטוענים כי אנחנו פועלים על פי "מה שנוח לנו". עלינו לפעול על פי צרכים בשטח. אין כל חובה להתייחס מלכתחילה לתרי"ג מצוות. שאלה חשובה מאד היא סדרי העדיפויות שאנחנו נותנים לעצמנו.

נקודת המוצא שלנו אינה ציבור ה"מאמין" בתרי"ג מצוות אשר החליט לפתע לתקן באורח כוללני. "נעשה ונשמע" בשבילנו ייתכן רק לגבי תחום ותקופה שאנו מראש מחליטים לגביהם* קיבלנו על עצמנו עול המורשת על כל היבטיה כעקרון, ואנו רואים כמפעל חיינו את חידושה תוך הגשמה אישית בדרך משמעותית לנו. אנו נוטלים סמכות לעצמנו כתנועה בהכרה שאנו נושאים באחריות כלפי עבר, הווה ועתיד כאחד. אך, אמת המידה חייבת להיות במה אנו בעצמנו מוכנים ומסוגלים לשאת, וכאן הנסיון של סמכות הקהילה הקיבוצית הוא ברור האחריות המשותפת תמיד מחייבת יותר מאשר האחריות הפרטית. אנו כבר רואים זאת בטיב ההחלטות של קיבוץ יהל בעניין כשרות, רכב ועישון בשבת. אך סדרי העדיפויות לגבי הסוגיות שעלינו להתמודד אתן היו פועל יוצא מהלחצים השוטפים עלינו בעבודתנו השוטפת.

אחת השאלות הלא פשוטות שלגביה נצטרך לפתח מסורת, היא שאלת המנהיגות כולל שאלת סמכות הרבנים. זאת שאלה לא פשוטה גם בתנועה הקיבוצית. בקיבוץ הארצי ובקיבוץ המאוחד קיימת מנהיגות "היסטורית" רבת עוצמה (לא חשוב אם זה פורמלי או א-פורמלי). מאידך, באיחוד הקבוצות והקיבוצים  – מחזוריות היא עקרון מקודש. באשר לשאלת מקום הרב מעניין לציין כי בתנועת הקיבוץ הדתי לא מתחשבים ברב "מוסמך" כסמכות. הוא פשוט חבר. קיימת ועדה דתית אחראית לאסיפה הכללית. ייתכן (הדבר מאד נראה לי) כי מעמד הרב בתל"ם-נוער הוא בעיקר מעמד של מורה ומחנך. הרב כמורה זה דבר מוכר במסורת ישראל. בתולדותינו משתמע מכך כי רב תנועת הנוער זה תפקיד של מחנך מורה ולאו דווקא פוסק הלכה. על תל"ם-נוער כתנועה, לפסוק לעצמה הלכה. על כן, נראה לי כי סמכותם של הרבנים העובדים בתנועה חייבת להיות א-פורמלית ולא ממוסדת.

המסקנות לתל"ם-נוער

  1. תנועת הנוער שלנו חייבת להיות מעין מסגרת קהילתית-חברתית. המשתתפים בה יתחלפו ונצטרך להבטיח גם התפתחות וגם המשכיות, ואולי חשוב מכל רעננות. אני מאמין שאין מסורת רעיונית יותר ערוכה לכך מאשר זאת של היהדות המתקדמת. בכוחנו להצליח במקום שתנועות ותיקות יותר (גם קיבוציות) הדרדרו ל"אורתודכסיות" שונות. בדורות האחרונים למדנו לצערנו כי מ"אורתודוכסיה" רעיונית (בין אם סוציאליסטית ובין אם דתית) הדרך סלולה למנגנון ריכוזי ספק דמוקרטי.
  2. הנושא שלנו כאן, הסמכות, זה למעשה אחד מהנושאים שאנחנו חייבים להבהיר לעצמנו בראשית דרכנו. יש בתהליך של הדמוקרטיזציה המוצעת חידושים רבים.
  3. כתנועה בראשית דרכה עלינו לבחור בתבונה באיזה סדר עדיפויות נקבע הילכות התנועה. החיים התנועתיים חייבים לקבוע סדרי עדיפויות. למשל, השאלה של "שבת בתנועה" היא שאלה שמחייבת התייחסות מיידית ובפרט בעקבות מגמתנו להשתלב כחטיבה עצמאית בתנועת הצופים. נושא אחר תפילה, חברים רבים סבורים כי מקום התפילה בתל"ם-נוער גם טעון בירור מוקדם.
  4. מילת אזהרה לסיכום דברי האתגר בפני תל"ם-נוער הוא גדול. לא נוכל להשיב על כל השאלות בבת-אחת. לא נוכל להגיע לפתרונות של מאה אחוזים. אם נתסכל את עצמנו בדרישה לשלמות מיידית, נכשל מיד. עלינו לאזור עוז, להחליט החלטות ולפעול בעקבותיהן, ולא לחשוש מדיון חוזר תוך זמן סביר. האם נהיה פתוחים לדרך לא נוחה זו?

מיכאל לנגר
אפריל 1980

 

נספח 1 – החלטות בנושא הסמכות

 מועצה חינוכית תל"ם-נוער, א' אייר תש"ם, 17.4.80

  1. מועצת החינוך תדון בנושאים של הלכה והליכות של חבריה כפרטים וכקבוצות. החלטותיה תחייבנה בפעילות תנועתית ארצית ותשמשנה כהמלצות לאורח החיים של חבריה חוגי הנוער, הגרעינים וכו'.
  2. המועצה תדון בהתאם לגישה שנתקבלה במצע של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (התקבל 19.4.80).
  3. מועצת החינוך תתכנס פעמיים בשנה. הועד הארצי מוסמך לקרוא למועצה נוספת באותה שנה (ברוב של 2/3 משתתפי אותה ישיבה) כאשר יש צורך בכך.
  4. הועד הארצי של תל"ם-נוער (ההנהלה הפעילה, נציג של כל גרעין וחוג, שני נציגים מצוות ההדרכה ושני נציגים מצוות חל"ת) אשר יתכנס אחת לחודשיים לפחות, יהווה סמכות ממועצה למועצה.
  5. כל חבר בתל"ם-נוער, גרעין או גוף חינוכי (דוגמת צוות הדרכה, צוות חל"ת, הנהלה פעילה, ועדת היגוי) רשאי להציע סעיפים לועד הארצי ולמועצת החינוך.
  6. הועד הארצי יקבע את סדר היום למועצת החינוך ויפרסם אותו חודש לפחות לפני קיום המועצה.
  7. כל הגופים והמשתתפים במועצה החינוכית רשאים לערער על קביעת סדר היום למועצה החינוכית, תוך אתראה של שבועיים מראש לכל החוגים והגרעינים. הערעור יידון בראשית המועצה (בצורה של אחד מדבר בעד ואחד נגד) וערעור כזה יתקבל ברוב של 2/3.

נספח 2 – לוח מועצות חינוכיות

 (5:1) מתוך: החלטות המועצה החינוכית, צופי-תל"ם, תש"מ-תשנ"ד, 1994-1980 צופי-תל"ם, 1994, ערכה קרינה גולדברג, ע' 30

מס'

תאריכים

מקום

נושאים לדיון

1

16.4.80

קיבוץ יהל

סמכות

2

כ"א-כ"ד תשרי תשמ"א
1-4.10.80

ביה"ס ליאו בק
חיפה

שבת

3

כ"ו-כ"ט ניסן תשמ"א
30.4.-3.5.81

קיבוץ יהל

תפילה ומעמד

4

כ'-כ"ג תשרי תשמ"ב
18-21.10.82

ביה"ס ליאו בק
חיפה

סמכות, שבת, תפילה

5

ד'-ז' סיון תשמ"ב
26-29.5.83

ירושלים

המשך נסיון בצופים, סמלים וטקסים, שבת

6

שבועות תשמ"ג
1983

קיבוץ יהל

כיפה וכשרות

7

שבת תצווה תשמ"ג
10-11.2.84

ת"א

שנת שירות

8

שבועות תשמ"ד
4-7.6.84

ביה"ס ליאו בק
חיפה

הצטרפות לצופים, סמלים, ועדה מלווה, צפירי תל"ם, משלחות

9

סוכות תשמ"ז
30.10.84

ביה"ס ליאו בק
חיפה

הגשמה, קהילה מגשימה

10

ט"ז-י"ח אייר תשמ"ז
15-17.5.87

ירושלים

מעמדים, כיפה, עם בחירה

11

שבועות תשמ"ח
5.88

ביה"ס ליאו בק
חיפה

היחס ללא יהודי, עם בחירה,
א"י/עם ישראל/מדינת ישראל

12

סוכות תש"ן
6.89

ביה"ס ליאו בק
חיפה

פוליטיקה, שבת

13

שבועות תש"ן
6.90

רמת יוחנן

שכבה צעירה

14

שבועות תשנ"א
5.91

רמת יוחנן

בירור רעיוני, התחדשות מבנית

15

ד'-ו' בסיון תשנ"ב
5-7.6.92

קיבוץ ניר-אליהו

מצוות ואו"ח תנועתי

16

ה'-ז' בסיון תשנ"ג
25-27.5.93

מצפה הר-חלוץ

פרט וכלל בקהילה

16א

ו' בשבט תשנ"ד
18.1.94

בית פיליפס
ת"א

מיני מועצה בנושא משלחות

17

ג'-ה' בסיון תשנ"ד
13-15.5.94

רמת יוחנן

תרבות ישראלית-יהודית

 


1לאחרונה, סיכום מקיף של עקרונות ההתפתחות ביהדות מובא במאמרו של ההוגה גורדיס Robert Gordis, "A Dynamic Halacha: Principles & Procedures of Jewish Law", JUDAISM, Vol. 28, No. 3, Spring 1979. ראה גם: מיכאל צ'רניק, "הלכה  עקרונות לחידושה", וכן גיל נתיב, "תקון המסורת בעולמם של חז"ל בתוך תקון במסורת ישראל, רשימות ימי עיון בקב' יהל, פסח תשל"ה, הוצאת אחוד-תל"ם, תשל"ט (1978)

2חנוך יעקובזון מטפל בשאלת הקריטריונים הסוציולוגיים הדרושים לקבלת תיקונים. "תנאים הכרחיים להשתרשות תיקונים של מסורת דתית-תרבותית בימינו", תקון במסורת ישראל, רשימות ימי עיון בקב' יהל, פסח תשל"ה, הוצאת אחוד-תל"ם, תשל"ט (1978)

3ראה: ציפורה אפרת, "תנועות הנוער במציאות החברתית בישראל עכשיו", שנתון סמינר הקיבוצים, תשל"ט, בית מדרש ממלכתי, ת"א, 1979

4בנושא זה: סטנלי מרון, "יחיד וחברה", איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1966. וכן בתוך "המתגעגעים על העדה", צופי-תל"ם, 1985

5מנחם אילון, המשפט העברי, הוצאת מגנס ירושלים, תשל"ג, במיוחד ע' 49-42; 574-561

6שם: ע' 561


*למשל החלטות לנהוג מבחינה תנועתית במתכונת מסוימת (מסגרת לגרעין, חוג נוער) או לגבי תפילה בשלב תנועתי זה או אחר