Main menu:

Site search

RSS Logo Web Directory

תמצית גישתה של היהדות הרפורמית

 

חשוב לציין כי היהדות הרפורמית אינה מונוליתית. הפלורליזם בו דוגל הרפורמה כלפי חוץ קיים גם בתוכה פנימה.  כאן, מטרת סיכום זה היא להבדיל בין היהדות הרפורמית מיהדות תרבותית-חילונית מחד– ומיתר הזרמים ביהדות בת זמננו מאידך. כמובן זאת על פי הבנת המחבר ועל אחריותו.

1. תפיסת האלוהים

ברפורמה האלוהי קיים אך אין בה תפיסה מסוימת לגבי מהותו המוחשית.  האלוהי מתגלה בחוויה האנושית של בריאה, התגלות וגאולה.  לחוויה זו יש תכלית — תיקון עולם במלכות שדי.  בהיות כל אדם נברא בצלם , אדם באשר הוא אדם מסוגל לחוות את החוויה הזאת–ולתקן.  אולם, הייחוד של עם ישראל  הוא לעבור את החוויה זו של בריאה, התגלות וגאולה  לא רק כיחידים אלא בקהילות וכעם.  החוויה האלוהית היא בו זמנית כלל-אנושית וייחודית לעם ישראל.  הנביא מיכה נתן בטוי לכך:  "כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם יהוה אלוהינו לעולם ועד."
(מיכה ד:ה). 

עמדתי האישית בנושא האמונה ואלוהים מובאת בהמשך המבוא במאמר "אמונה ואלוהים — בהשקפתי ובחיי."

2. תפילה — עבודה דתית

מגמתה של העבודה הדתית היא למקד את הקהילה (מלים אחרות–להקדיש את הקהילה) למשימות  הכאן ועכשיו.  זאת המשמעות של "קהילה קדושה."  ההיבטים המעשים של שאלה זו נידונים בפרק 2 חלק 3 "לא די בפולחן" , וכן בפרק 5 חלק 14 — "משמעות המעמד בצופי תל"ם".

במורשה, המילה "אלוהים" היא הסמל  לאלוהי אך יש גם  יהודים רפורמים המאמינים  באלוהים אשר מצווה.  אכן,  בתפילה ובכלל,  קיים ביהדות הרפורמית פלורליזם רעיוני-תיאולוגי במשמעות הניתנת למושג ולמונח "אלוהים."  מאידך, הרפורמה רואה במושג ומונח "אלוהים" סמל מאחד את העם שאין בלתו.

 

סימני הכר היום של דרך הרפורמה:  בחינה מול זרמים ואסכולות אחרים ביהדות.

1.  מתוך כך שהיהדות הרפורמית  מקבלת את האלוהי ואת  העבודה הדתית כחלק מהותי של המורשה, היא נבדלת מהיהדות החילונית-חופשית-הומניסטית.  פועל יוצא מכך — התנועה הרפורמית רואה את עצמה כתנועה דתית.

2. הרפורמה מתיחסת ליהדות כתרבות לאומית מתפתחת תדיר — כל דור עומד במעמד הר סיני שלו ומוסיף נדבכו למורשת.

3. המורשת של עם ישראל, על סמליה המקודשים במחזור חיי היחיד/ה בלוח השבוע והשנה, נדרשים על ידי היחיד/ה  והקהילה.  כל רובדי המורשת, ובראשם ספר הספרים– מהווים מקור.  (כאן הרפורמה נבדלת מכתות כגון השומרונים והקראים אשר שללו רבדים שלמים של המורשה).

4.  הסמכות לדרוש  היא של היחיד/ה והקהילה.  על כן, ההלכה הרבנית היא מקור אך  אינה מהווה סמכות מחייבת.  מתוך כך, היהדות הרפורמית נבדלת לא רק מהזרם האורתודוכסי על פלגיו, אלא גם מהתנועה הקונסרבטיבית (בארץ–התנועה ליהדות מסורתית) אשר מקבלת את סמכות ההלכה אך מבארת ופוסקת בצורה ליברלית יותר. 

5.  דרכה של התנועה הרפורמית היא השילוב של דמוקרטיה  לתוך היהדות. על כן, היחיד/ה והקהילה מהווים את הסמכות הריבונית–לא רק בשאלות המורשת אלא בכל ענייני התנועה.  כמו-כן, דרכה הדמוקרטית של הרפורמה היא מבוססת על האמונה בשיוויון ערך האדם.  אמונה זו משתקפת הן במעמד השווה בפולחן בין המינים והן בעמדות חברתיות יותר כלליות.  מראשיתה, הרפורמה בכרה את הנבואה על פני הכהונה והדגישה את חשיבות המצוות בין אדם לחברו.  אין טעם לשמירת המצוות הפולחניות במנותק מהמעשה החברתי.

6. רצוי "למקם" את הרפורמה  ביחס ליהדות הרקונסטרוקציוניסטית (Reconstructionism) וביחס ליהדות מתחדשת (Jewish Renewal).   שתי התנועות הן קטנות אך רבות השפעה בצפון אמריקה.  הרקונסטרוקציוניזם שם דגש על פעילות קהילתית.  היהדות המתחדשת שמה דגש על החוויה לעומת התיחסות שכלתנית.  (אכן, מעלים ההשוואה של חסידים ומתנגדים.) שתי התנועות הקטנות האלה  משפיעות רבות על הרפורמה בימינו–הן בארץ והן בחוץ לארץ.